מקור הכתבה
מקור המונה
במאמרו מתאר הרב פפר את השינוי התרבותי שכבר מתחולל בחברה החרדית, ואת הצורך להכיר בו ולשתף עמו פעולה בתור חלק מהתאמת החרדיות לעידן החדש. אליטיזם של כלל החברה, לדעתו, אינו ישים. יש לשמור על המגמה והמעמד של השאיפה למצוינות, אבל להכיל גם אנשים שאינם מממשים אותה בפועל, ובלבד שהם נושאים אליה עיניים כאל אוטופיה ומודל אידיאלי.
מקור המונה
ניתן אולי להביא בהקשר זה את דברי הרב יצחק הוטנר על הפסוק (משלי כז, כא): "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ". הוא מסביר שהאדם לא בהכרח נבחן על פי מה שהוא, אלא לא פחות על פי מה שהוא מהלל (הכור מצרף ובוחן האם מתכת היא כסף או זהב טהור). הרב פפר מציע שהחרדי החדש ייבחן לא לפי מה שהוא, אלא לפי מה שהוא מהלל (מה המודל האידיאלי שלו).
במאמר קצר זה ברצוני להעיר שתי הערות על תוצאות שילוב הבורגנות בעולם החרדי. האחת נוגעת לאפיון החרדיות והשניה לתפקיד הבורגנות. בסוף אשוב למה שעולה משתיהן.
האם החרדיות תישאר כפי שהנהּ?
הרב פפר מגדיר את תמצית החרדיות בשאיפה למצוינות רוחנית. אני בספק רב אם אפיון זה מספק. מאריסטו כבר למדנו שכאשר אנחנו באים להגדיר תופעה או מושג, יש להציג את הסוג ואת המין שאליהם הם שייכים. כך לדוגמה האדם מוגדר כחי (סוג) מדבר (מין). הגדרה כזאת נותנת לנו דרך הסוג את ההקשר שבתוכו התופעה או המושג מופיעים, ודרך המין את ההבחנה בינו לבין תופעות אחרות השייכות לאותו סוג. אם נשוב להגדרת החרדיות, ההגדרה המוצעת נותנת לנו לכל היותר את הסוג אבל לא את המין. יש עוד חברות וקבוצות השואפות למצוינות, ולכן קשה להגדיר כך את החרדיות. כדי להגיע להגדרה טובה יותר, עלינו להיזקק גם למין, כלומר להגדרת תוכנה של המצוינות. קבוצת ספורטאים שואפת למצוינות בספורט, אחרים שואפים למצוינות באמנות או בכלכלה. גם בתחום הדתי (לא רק בזה היהודי) יש קבוצות השואפות למצוינות, ומה שמבחין ביניהן הוא השאלה מהו מודל המצוינות שאליו הן שואפות. לאיזו מצוינות שואפים החרדים? לכאורה למצוינות תורנית, כלומר מצוינות בתורה ובמצוות. אבל גם זו עדיין אמירה כללית מדי. כדי לדייק יותר עלינו לשאול מהי מצוינות בעבודת ה' ומהי גדלות בתורה.
המצוינות או הגדלות בתורה במודל החרדי הן ידע תורני מקיף ויכולת לפסוק הלכה במקרים שונים, וכמובן הקפדה במצוות. השאלה היא: מהו אותו ידע? החרדיות סבורה שמדובר במה שמקובל ללמוד בישיבות, כמו ספרי הראשונים והאחרונים, הפרשנים והפוסקים. יש המהדרין גם לדרוש גדלות בספרות המחשבה, אם כי זה איננו קריטריון הכרחי בתפיסה החרדית.
בורגני חרדי העוסק בתחומים אחרים, לא בהכרח יהיה עגלון, סוכן ביטוח, או סנדלר. הוא יכול להיות גם רופא או חוקר… כאשר אנשים רוכשים השכלה אקדמית ונחשפים לעולמות ידע ותוכן אחרים קשה להם הרבה יותר לשמר את ההערצה לידע התורני ולאידיאלים המסורתיים
אנוכי הקטן, הנמנה על האורתודוקסיה המודרנית, רואה את המצוינות התורנית בצורה אחרת מזו שתוארה למעלה. מבחינתי הידע התורני במובנו המקובל הוא רק חלק קטן מהתמונה. כבר ר"ח מוולוז'ין מעיר שבדורו, כאשר תושבע"פ כתובה, משקלו של הידע התורני הוא פחות ממה שנהגו לייחס לו בעבר – על אחת כמה וכמה בימינו, כשיש מאגרי מידע ממוחשבים. לעומת זאת בעולם בן ימינו, למיטב שיפוטי, התמצאות בהוויות העולם, השכלה במדעים ובספרות ועוד, הם חלק בלתי נפרד מ"מצוינות" ומגדלות בתורה בכלל. זהו מודל אחר, שגם הוא שואף למצוינות, אבל הוא אינו מתאים למקובל בעולם החרדי. החרדי המתואר אצל הרב פפר אמור לשאת עיניים לאידיאל מאד מסוים – זה המקובל בעולם החרדי כיום.[1]
מדוע זה חשוב? מפני שכאשר מבינים זאת, מיד שמים לב לסיכון המובנה במודל שמציע הרב פפר, המכניס לכתחילה בורגנות לחברה החרדית. בורגני חרדי העוסק בתחומים אחרים, לא בהכרח יהיה עגלון, סוכן ביטוח, או סנדלר. הוא יכול להיות גם רופא או חוקר בתחום אקדמי זה או אחר. כאשר אנשים רוכשים השכלה אקדמית ונחשפים לעולמות ידע ותוכן אחרים, חלקם עמוקים ומרשימים מאד, ובפרט כשהם נחשפים לאנשים חכמים, עמוקים ומרשימים בתחומים אלו, קשה להם הרבה יותר לשמר את ההערצה לידע התורני ולאידיאלים המסורתיים.[2] עם שילוב הבורגנות, דמויות אלטרנטיביות של מצוינות ייכנסו לפנתיאון של החרדי החדש, וספק אם הוא יצליח לשמר את המודל שעליו מדברת החרדיות בימינו. גם היחס ההגיוגרפי לעבר ולדמויותיו (שהוא חלק מהותי מהתפיסה החרדית) כנראה ייפגע. מסורות על חכמים בעלי רוח הקודש שידעו הכל ולא טעו מעולם, יתקבלו כנראה בפחות הסכמה אצל מי שמתמצא בהיסטוריה ובחשיבה ביקורתית עליה, ובוודאי אם הוא מכיר אנשים חכמים וטובים מתחומים אחרים (כולל גויים כמובן). המרכזיות והייחודיות של התורה עצמה (בהגדרה החרדית של המושג) ובעצם, עצם הגדרתה של תורה עלולים להיפגע אנושות. יחסו לרבנים כבר לא יהיה מתבטל, שהרי יש תחומי דעת חשובים ומשמעותיים שבהם הוא יהיה טוב ומשכיל מהם. ולא מדובר כאן רק בהבנה כלכלית, אלא בהתמצאות ובמיומנות בתחומים אינטלקטואליים. במילים אחרות, שילוב הבורגנות יוצר תחרות ממשית עם הגדלות האינטלקטואלית של המנהיגות הרבנית.
המרכזיות והייחודיות של התורה עצמה (בהגדרה החרדית של המושג) עלולים להיפגע אנושות… שילוב הבורגנות יוצר תחרות ממשית עם הגדלות האינטלקטואלית של המנהיגות הרבנית
הרב פפר מתייחס בעיקר לסכנה שההכרה בלגיטימיות של הבינוניות תפגע בשאיפה למצוינות, אך לדעתי זו הסכנה המשנית והפחות חשובה. הסכנה היותר משמעותית היא לעצם המודל החרדי. ספק אם במצב שייווצר עם הכללת הבורגנות בתור חלק לגיטימי בחברה החרדית, תהיה בכלל אפשרות וזכות קיום למודל העכשווי של המצוינות החרדית. לא ברור עד כמה החברה שתיווצר תוכל בכלל להיחשב חרדית. במילים אחרות, להכנסת הבורגנות לעולם החרדי יש השלכות על עצם החרדיות. בלשונו של הרוגצ'ובר ניתן לומר שההרכבה בין החרדיות לבורגנות אינה הרכבה שכונית אלא מזגית. הכרה בבורגנות תשנה את החרדיות (ואולי גם ההיפך).[3]
בעיני אין לראות בזאת סכנה, וכפי שכתבתי, אני עצמי דוגל במודל כזה. אבל חשוב שמי ששוקל את הצעתו של הרב פפר יבין אל נכון את מלוא משמעותה. מה שעומד כאן על הכף אינו שינוי צורני של החרדיות אלא שינוי מהותי. לא בכדי החברה החרדית הממוסדת ממאנת באופן עקבי להכיר בתופעות החדשות הללו, שכן לפחות אינטואיטיבית, המנהיגות והעסקנות החרדית מבינות אל נכון את משמעויותיה. כל עוד זה קורה מתוך העלמת עין והצהרות שוללות, ניתן אולי לשמר את התפיסות המקובלות. אבל משעה שרואים בבורגנות לגיטימית – המצב עלול (או עשוי) להשתנות.
דעת בעלי-בתים ודעת תורה
כעת אחרוג מעט מהדיון על חרדיות, שהוא בעיקרו סוציולוגי, ואעסוק בשאלה מהותית, שאלת הבורגנות במבט דתי ותורני בכלל. הרב פפר מניח שיש בעיה של התברגנות ועלינו להתמודד אתה. התעלמות ממנה היא התעלמות מהמציאות, ולכן יש להשלים עם בינוניות ובלבד שמודל המצוינות האוטופי ישמר. ברצוני כאן לטעון שלבורגנות יש תפקיד דתי. הכרה בבורגנות והכלתה לא רק עונה על קושי ומבקשת להתפשר עם המציאות הירודה שסביבנו, אלא מטרתה לתקן את העולם הדתי והחרדי עצמו. בלשון בוטה יותר, לשנות ולתקן את התורה ותפיסתה. היא לא נעשית רק כדי להציל את הבורגנים מהיפלטות מהחברה החרדית, ואת החברה החרדית מהאיום של ההיפלטות (שישאיר את המנהיגות של המצוינים ללא חיילים ומונהגים, וייצור בעיות זהות ובעיות כלכליות ועוד) אלא גם כדי להציל את הדרך החרדית ממודל המצוינות שלה עצמה.
האתוס החרדי הוא שהישיבות הן תיבת נח, ובלשונו של ביאליק "בית היוצר לנשמת האומה". מסביב ייהום הסער, אבל תיבת נח מגנה על מי שבתוכה שלא יושפע מרוחות הזמן וישמור על החשיבה התורנית בטהרתה. הרעיון הזה מזווית מעט שונה מתבטא בפתגם (דומני שנוסח לראשונה על ידי הסופר החרדי שיינפלד, על בסיס דברי הסמ"ע חו"מ סי' ג סקי"ג): "דעת בעלי-בתים היפך דעת תורה". טענתי היא שבמקרים רבים דווקא ה"בעלבתים" צודקים. יש משהו בשכל הישר של ה"בעלבת", שמוצא פגמים בטיעוניו או בהוראותיו של הרב. האמת התורנית לא נמצאת בהכרח כולה בביהמ"ד ואצל תלמידי החכמים המובהקים, היא זקוקה לסיוע ובקרה מבעלי-בתים, כלומר מהבורגנות.
יש משהו בשכל הישר של ה"בעלבת", שמוצא פגמים בטיעוניו או בהוראותיו של הרב. האמת התורנית לא נמצאת בהכרח כולה בביהמ"ד ואצל תלמידי החכמים המובהקים, היא זקוקה לסיוע ובקרה מבעלי-בתים, כלומר מהבורגנות
הרב בני לאו כתב פעם שהוא רואה בעיה בכך שההנהגה הדתית בימינו מסורה לראשי ישיבות ולא לרבנים. ראשי ישיבות מתמודדים עם נוער צעיר חריף ואינטליגנטי, המבקר את המהלך הלוגי שלהם ומעיר להם בעיקר על פגמים וחוסר עקביות בלוגיקה. עליהם לבנות את השיעור בקפדנות, שכן עינם של מבקריהם הצעירים פקוחה ותגלה כל פגם לוגי במבנה שהם מציגים. המסקנות יכולות להיות מנותקות לחלוטין מהאינטואיציה הטבעית, ובלבד שהן תעלינה בקנה אחד עם ההנחות (כלומר שאין פגם לוגי בטיעון). בבית המדרש כל טענה מתקבלת, כל עוד הצגת אותה במבנה לוגי בנוי היטב. ניתן לומר סברות לכאן ולכאן, בלי להעמיד אותן למבחן השכל הישר והמציאות. רבנים, לעומת זאת, מתמודדים עם בעלבתים, כלומר יהודים מבוגרים וביקורתיים המצויים בהוויות העולם ובתחומי דעת ועשיה שונים. שומעים אלה יכולים להעיר לרב על כך שדבריו לא "עושים שכל", כלומר לא מתאימים לשכל הישר. כאן לא עומדת לביקורת רק העקביות הלוגית, אלא גם, ואולי בעיקר, המסקנה. הם נותנים לרב ביקורת על השכל הישר ולא רק על ההיסק הלוגי.
אז מי צודק בוויכוח שבין הרב לקהל הבעלבתים? הרב בני לאו מניח שבמקרים רבים הבעלבתים צודקים, ולכן הוא מבכה את מסירת ההנהגה לראשי הישיבות. הרבנים הם מנהיגים ראויים יותר, שכן עמדותיהם התגבשו מול ביקורת של שכל ישר ושל אנשים שמכירים היטב את העולם ואת המציאות ולא רק עמדו במבחן העקביות הלוגית כמו אצל ראשי ישיבות. [4]
גם את הטענה הזאת אפשר לומר בשתי משמעויות: אפשר להסביר זאת מהמבט של הרב פפר, כלומר שהתורה שתצא מראשי הישיבות המנהיגים את תיבות נח אינה מתאימה לעולם הירוד שבחוץ, ולכן חובה עלינו להכיר בכך ולהתפשר עמו. לעומת זאת, כאן ברצוני לטעון שבמקרים רבים הבעלבתים צודקים במישור המהותי. לא מדובר בפשרה המורידה את התורה למציאות, אלא באמת התורנית עצמה. ישנן הוראות הנראות הגיוניות בבית המדרש, אבל לפעמים הן מנותקות מהשכל הישר ומהעולם. הביקורת של הבעלבת הבורגני היא תיקון של שכל ישר להוראה ולחשיבה ההלכתית המתגבשת בבית המדרש ובחדרו של הפוסק. בפרט הדברים אמורים כלפי אותה בורגנות חדשה שמציע הרב פפר, שכלולים בה אנשים דעתנים העוסקים בתחומי עיסוק ודעת ברמה גבוהה.
על פי רעיון זה, ניתן להבין באופן חדש הלכה תלמודית ידועה. חז"ל קבעו שתקנה או גזרה שלא פשטה ברוב ישראל אינה תקפה.[5] אנחנו רגילים לראות בזאת התפשרות עם המציאות. הגזרה והתקנה נוצרות בביהמ"ד על ידי גדולי הדור, ולכן עולה השאלה האם הן מתאימות להמון, כלומר לבעלי הבתים ולעם שבשדות (לבורגנות). כך גם מניח במובלע הרב פפר בדבריו, שהבורגנות היא סטיה מהאידיאל, וניתן להכיל אותה רק אם תכיר באוטופיה של בית המדרש הטהור ותישא אליו את עיניה. יש בכך מידה של אמת, אבל כאן ברצוני לטעון שיש גם צד הפוך. דחיקת הבורגנות והבעלבתיות החוצה מוליכה לחשיבה תורנית לא נכונה. התקנה או הגזרה שלא פשטו ברוב ישראל איבדו את תוקפן פשוט מפני שהן אינן נכונות. הן בטלות לא מפני שחייבים להתפשר עם המציאות, אלא מפני שאי התאמתן למציאות מעידה שהן אינן נכונות. התורה מיועדת ליישום בארץ (לא ניתנה תורה למלאכי השרת). ממילא, קביעות שלא נקלטות ברוב הציבור, הדבר מעיד על ניתוקן מהמציאות ולכן הן גם מייצגות עמדה תורנית לא נכונה. במילים אחרות, הבעיה בתקנה שאינה פושטת בציבור אינה הישימות אלא התוכן.
הלכה זו היא ביטוי לכך שלחשיבה של הבורגני מחוץ לבית-המדרש יש ערך מוסף ותרומה חשובה וייחודית לחשיבה התורנית עצמה. הוא לא רק אמור לשמר את מה שקלט בישיבה ולקחת זאת עמו לחיים, אלא גם לחזור ולהשפיע על בית המדרש מתוך החיים. פסיקות המנותקות מהשכל הישר, גם אם הן מבוססות היטב בטיעונים תלמודיים ולמדניים, הן שגיאה תורנית והלכתית. את השגיאות הללו מנכשים הבעלבתים, כלומר הבורגנים, בחשיבה ביקורתית של שכל ישר, ב"סברות בעלבתיות", שבדרך כלל מוזכרות כביטוי גנאי.
פעם ארע שלימדתי את סוגיית מודה בקנס לקבוצת משפטנים (עו"ד ושופטים). בין היתר למדנו את דין "מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור".[6] תהינו על ההיגיון בדין זה: הרי גם אם ההודאה לא מחייבת את המודה, כאן באו עדים והם מחייבים אותו? האחרונים מסבירים שלפי שיטה זו ההודאה פוטרת את המודה מחיוב הקנס. אבל זו הגדרה, והשאלה המתבקשת היא, מהו ההיגיון שעומד מאחוריה? שופט שישב בקהל, שניכר היה שאינו מצוי בלימוד תורה, הציע שמכיוון שאותו אדם הודה במעשהו סולחים לו ולכן פוטרים אותו מהקנס. במחשבה ראשונה עבר בי לגלוג על דבריו. ראיתי בזאת "סברא בעלבתית". לאחר מכן חשבתי שבעצם זהו הסבר יפה מאד לדין תמוה זה.[7] הלמדנים מגדירים את הדין כך שההודאה פוטרת ולא רק לא מחייבת, אבל בדרך כלל הם לא מציעים הסבר להיגיון שבבסיס הגדרה זאת . במקום מסוג זה דרושה חשיבה של בעלבת, שופט במקרה זה. שופט המכיר מצבים כאלה מחייו רואה מיד אופציות פרשניות שהלמדנים לא בהכרח יראו.
הכלת הבורגנות מצד החברה הדתית אינה רק הכלה פסיבית וצדדית, אלא הוספה של גוון חשוב בחשיבה התורנית ובעבודת השם. הכלה זו אינה רק צורך של הבורגנים, אלא צורך של התורה ושל ביהמ"ד עצמם
דוגמא אחרת לתועלת בשילוב הבורגנות בחברה החרדית משתקפת בסיפור הבא. לפני שנים פנה אלי בעל תשובה שליוויתי אותו בדרכו, בתמיהה: הוא חי בקהילה חרדית קטנה וסגורה למדי, והעירו לו על רכיבה על אופניים, על נשיאת תיק גב של סטודנטים, על שמו הישראלי-מודרני וכדומה. כל אלו אינם מתאימים לבני תורה, נאמר לו. עדיף ללכת ברגל, לקחת את הדברים בשקית ניילון, ולהחליף את שמו לשם "יהודי" יותר. הוא שאל אותי מניין נובעות הדרישות המוזרות הללו, והוסיף גם תהייה על הנטיה להחמיר בהלכה בחומרות שאין להן בסיס ממשי. בעת ששוחחנו התגבשה אצלי תובנה חשובה. כאשר נוצרת חומרה הלכתית או צורת התנהלות מסוימת שנראית לאנשים הדרך הראויה בעבודת ה', יתכן מצב שהיא לא תתקבל על ידי חלק ניכר מהציבור. במצב כזה מלמדים אותנו חז"ל (לפי הצעתי למעלה לדין תקנה שלא פשטה) שכנראה יש בה משהו שגוי ולא נכון. הציבור מחזיר משוב ביקורתי להחלטות של בית המדרש ומעמיד אותן במקומן. אבל בעולם החרדי כאשר קורה משהו כזה, מצטטים את דברי החזו"א שמבחינתנו מה שחשוב הוא מה אומר ה"עוילם" ולא מה אומר העולם. כלומר מי שלא "בן תורה" דעתו בין כה וכה לא נחשבת. כתוצאה מכך, כל קפריזה, חסרת בסיס ומנותקת מהשכל הישר ככל שתהיה, לא מקבלת את המשוב שחז"ל דרשו. כשעולה משוב כזה, במקום להבין שיש כאן ביקורת חשובה על הפסק או ההנהגה הללו, הוא נדחה בתואנת דעת בעלבתים לא רלוונטית. כאשר הבורגנות אינה יכולה להביע את דעתה, נוצר מצב המכונה בעולם ההנדסה "משוב חיובי". כלומר כל החמרה או מנהג מקבלים אך ורק חיזוקים, וכל ההתנגדויות (לפחות אלו שמחוץ לביהמ"ד, המייצגות את השכל הישר) נדחות על הסף. כך נוצרת התפתחות חד כיוונית לכיוון המחמיר והאליטיסטי, ופעמים רבות גם לכיוונים מנותקים ולא נכונים. ההנחיה של חז"ל שצריך התפשטות ברוב ישראל איבדה את משמעותה, שכן מי שאינו מקבל את ההמצאה החדשה בהגדרה אינו "ישראל", כלומר אינו "בן-תורה", ולכן אין להתחשב בדעתו. כך קרה שהחברה החרדית איבדה את הבקרות והבלמים החשובים כל כך שיוצרת הביקורת הבורגנית (הבעלבתית) על החשיבה התורנית של ביהמ"ד.
מכאן עולה שהכלת הבורגנות מצד החברה הדתית אינה רק הכלה פסיבית וצדדית, אלא הוספה של גוון חשוב בחשיבה התורנית ובעבודת השם. הכלה זו אינה רק צורך של הבורגנים, אלא צורך של התורה ושל ביהמ"ד עצמם. ושוב, עולה השאלה האם מעבר אידיאולוגי ומחשבתי כזה, ויתור על האתוס של "דעת בעלבתים היפך דעת תורה", או "תיבת נח" מול העולם הסוער שבחוץ, ישאיר את החברה חרדית או שמא הוא ימחק אותה ויטשטש את ייחודיותה.
***
יש כמובן קשר בין שתי הנקודות שבהן עסקתי. בראשונה טענתי שהכנסת הבורגנות לחרדיות תשנה את החרדיות עצמה ברמה הסוציולוגית, ובשניה הראיתי שכיוון השינוי עשוי להיות גם ברובד התורני מהותי. תפיסת התורה והחשיבה התורנית, כמו גם הגדלות בתורה, ישתנו. מסקנתי היא, שההצעה לראות בבורגנות חלק לגיטימי בחברה החרדית, מאיימת לשבור כמה מהאתוסים הכי יסודיים שלה. אני אישית לגמרי בעד, אבל דומני שחשוב להצביע על משמעויותיה הרחבות והעמוקות יותר של ההצעה הזאת. למעשה, הרב פפר מציע להכניס בדלת האחורית תפיסות מודרניות ל"תיבת נח" החרדית, ובמידת מה מבשר את ביטול החרדיות עצמה.
[1] יש כמה משפטים שמהם עשוי להשתמע שהוא מציע מודל מצוינות אחר, אך עיון בדבריו מעלה שכוונתו להכניס את הבורגנות בצורה לגיטימית כדי להציל את מודל המצוינות הקיים, ולא לשנות את הגדרת המצוינות עצמה.
[2] פעמים רבות הערצת גדולי התורה החרדיים מגיעה עם זלזול במומחים מתחומים אחרים. זלזול המבוסס בדרך כלל על בורות ועל חוסר היכרות. לפעמים חוסר ההיכרות גורם גם לתופעה הפוכה: הערצה מופרזת ורגשי נחיתות, גם אם לעתים לא מפורשים אלא מובלעים, כלפי אנשי מדע וחוקרים וכדומה.
[3] כשאני כותב זאת אני נזכר בהלצה על העידן הקומוניסטי. החבר ברז'נייב, מזכיר המפלגה העומד בראש הפוליטביורו, לוקח את אמו המבוגרת ומראה לה את רוב גודלו ותפארת יקר גדולתו. הוא מראה לה את הדאצ'ה המפוארת שלו עם המדשאות, והיא שותקת. לאחר מכן הוא מראה לה את מכונית הפאר (הזיל) שלו, וגם אז היא שותקת. ארוחות פאר ובית מפואר, משרתים, מטוס פרטי, והאמא לא מוציאה מילה. ברז'נייב לא יכול להתאפק ושואל: "אמא, את לא גאה בי על כל זה?". ואז אמו עונה: "מאד, בני. אבל מה נעשה אם יחזור הקומוניזם?".
[4] ייתכן שזה חלק ממה שמונח בבסיס המחלוקת בין ר"ע ור"ט לבין ר"ג (מכות ז ע"א): "רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רשב"ג אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל". ר"ע ור"ט לא היו בסנהדרין. הם היו מלומדים מבית המדרש, ולא היה עליהם העול של ההנהגה המעשית. לכן אמנם היתה להם הבנה מעמיקה בהלכה ובחשיבה ההלכתית, אבל היא לחלוטין לא פרקטית ולא נכונה ליישום.
ודומני שלכך התכוון גם ג'ורג' אורוול כשאמר: "יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם". מה שאומר שניתוק זה מאפיין כמובן אינטלקטואלים באשר הם, ולא רק רבנים ותלמידי חכמים. אבל בניגוד למה שמקובל בעולם, להפריד בין מומחיות אקדמית לבין עמדות הנהגה מעשיות, בעולם החרדי-תורני אותם האנשים המנהיגים את הציבור ומקבלים את ההחלטות המעשיות, הם גם ה"אינטלקטואלים".
[5] להלכה, ראה למשל רמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"ב.
[6] ראה ב"ק יד ע"ב, ורמב"ם הל' גניבה פ"ג ה"ח.
[7] בזה יתבאר דין "ראה עדים ממשמשין ובאין" (שבועות מט ע"א, ורמב"ם שם ה"ט), שלפיו אם העבריין מודה אחרי שהוא רואה עדים בדרך לבית הדין, ההודאה אינה פוטרת אותו. גם כאן הלמדנים רואים בזה סוג של סייג דאורייתא שבא למנוע הודאות שמטרתן להערים ולהיפטר מהקנס (ומה בכך שאדם רוצה להיפטר? הרי אם הודה הוא אכן פטור). אבל לאור ההסבר שהצענו כאן הדין הזה הוא פשוט לגמרי. זוהי הודאה שלא באה מתוך תהליך של תשובה ולכן היא לא פוטרת. יש להאריך בכך עוד, ואכ"מ.
