האם אני חרדי?
א. ללא קלישאות, כיום, אני לא מרגיש שאני משתייך אוטומטית לאף מגזר. לא נתתי את הקול שלי כ"חבר נאמן במפלגה" לאף אחד, בפירוש אני לא!
ב. אני כן, למי שעונה על הגדרות של הדברים, שעליהם אני רוצה לבנות את החיים שלי.
ג. יש לי מנהגים, הרגלים ומהלכים שחייתי איתם והם ממשיכים אוטומטית, או שהם "בסדר" מבחינתי (חולצה לבנה וכו', כובע לא תמיד, נוסח אשכנז בתפילה). אני מקווה שיותר ויותר דברים יצטרפו לחיים שלי בבחירה שלי.
ד. יש הרבה נושאים בעיתיים בעולם החרדי, שהם שורשיים עבורי ומונעים את ההזדהות המוחלטת שלי איתם: חוסר פתיחות, כנות ושקיפות. שלילת כל בקורת. עדתיות, שנאת המגזרים האחרים, אנ"שיות מוקצנת, עדריות, התכחשות לישראליות ואי נשיאה בעול עם תושבי המדינה האחרים, הקשורים בהסתגרות מוקצנת.
ה. כמובן, שיש שם המון טוב – הרבה חסד פשוט, חוכמה, תורה, יחסי שכנות ובסך הכל אנשים טובים מאוד ונורמאליים וכמובן עולם כסום ונפלא של תלמידי חכמים, שחלקם הכרתי (וגם כלפיהם הרגשתי שאני לא יכול לחקות אותם). אני ער לכך שגם אצל אחרים ישנם חסרונות, חלקם גדולים יותר ואף אצלנו בעלי התשובה ישנם דברים שחלקם חמורים מאוד. כל זה אינו רלוונטי, שכן המבחן איננו מי הכי טוב, אלא היכן הוא המקום היותר מתאים
ו. בצורה ברורה - בשלב זה, אני לא מחפש רכבת מוכרת אחרת, לא דת"ל, לא חסידים ולא צ'רקסים, אני די מחפש את עצמי באמת ומחפש עקרונות ומהלכים כלליים שחלקם גם משותפים לרוב בעלי התשובה ושיש לי בהם זרימה טבעית, שאני מרגיש שם בבית ויכול להתפתח בעבודת ה' שלי באמת.
ז. בחינוך הילדים, אני שונא את שטיפת המוח החרדית מגיל אפס (בנות – צניעות, בנים - תורה, אברכים או רבי וקדושה וכו'), שהייתי חלק ממנה, שמתנקמת בחלק גדול מהילדים כשהם גדלים, עד שהם לא יכולים לשמוע על הדברים הללו. ובעיקר חסר לי החינוך לערכיות ולחיבור לה' ולא רק לתפקוד, להשתייכות חברתית ובעיקר לציות.
ח. האם בסופו של דבר נושרים יותר פה או פה, זה לא רלוונטי, הבן-אדם צריך לחנך לפי מה שהוא מסוגל ולפי מה שהוא אמיתי אצלו וה' יעשה את השאר. בכל אופן, ראינו אצל בעלי התשובה הוותיקים, שנטמעו ועשו הכל לפי ה"ספרים" החרדיים, כי זו לא הייתה ערובה להצלחה.
ט. מי שמרגיש כי דרכו היא דווקא לחנך בתוך המגזר החרדי, תוך ציות לכל החוקים והקודים וזאת לאחר שהתבונן בכל הקושיות השונות שהצגנו, בעצמו ובמשפחתו, יעשה כראות ליבו וה' יעזרהו.
י. יש אנשים שקשה להם ללכת על דבר בלי שהם ישכנעו את עצמם, שמה שהם עושים, קונים, חושבים ומדברים הוא הכי טוב בעולם. עד לרגע שמתברר אחרת ואז הדבר הבא הוא הכי הכי וכו'. יש בזה מעלה ויש בזה חסרון וכששם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם והתנהגותם שונות. וה' נתן לנו את עצמנו כדי שנלך עם הכוחות הבסיסיים שלנו, נשפץ אותם ונפעל. עדיף הורה ככה ככה ואמיתי מהורה חקיין, שאין בו שום דבר אמיתי.
יא. פרקטית, צריכים להתבונן בכל הדברים הללו, לעשות מאזן אמיתי, ולנסות להגיע לדרך שאם הייתי כל יכול הייתי בוחר בה. לאחר מכן, לחזור למציאות ולבחון מה אני יכול ליישם מהחלום שלי.
יב. דנו במפגש המשותף על אופציה לשלוח את הילדים למוסד שאינו חרדי אוטנטי, אלא מוסד שיש בו הרבה ילדים של בעלי תשובה, חלקם מתחילים. מישהו זעם וקרא לכך לרדת ל"אשפתות". בוא נהיה כנים, האמירה "אשפתות" היא אחרי שמציבים את החינוך החרדי כטופ ומיד מרגישים כך כלפי כל מוסד שהוא לא בסטנדרטים החרדים, וזאת אפילו שלא מכירים אותו. דברנו על המוסד ההוא, כרעיון מהפכני של בדיקה ללא פחדים, כשהכל יכול לעלות לדיון. ובאמת לאחר שקבלנו חוות דעת ממי שהוא מכיר היטב את המוסד, הדבר ירד מהפרק. וזה בסדר גמור.
יג. להעיר, כי חלק גדול מהמשפחות המכובדות בציבור החרדי מרגישות ככה (כל עוד לא מכירים אישית) כלפי בעלי תשובה ("אשפתות"), כפי שאמר לי רב חשוב כי אברכים ספרדיים טובים מתכוננים להקים גן, "ממש רק אברכים, ללא בעלי תשובה". זה היה בבחינת מעלה לגן ההוא. כמובן, שאמירה אוטומטית כזאת קשה לי ביותר ואני לא יכול להשתייך אליה.
יד. בנוגע לפתיחת מוסד חינוכי עבור בעלי תשובה (כולל ילדי בעלי תשובה מתחילים), בודאי שצריך הרבה אומץ וכוח לצאת מהמבט שמרוכז כולו בילד הפרטי שלך ולהסתכל גם על הכלל, על השליחות שלנו לטובת שאר בעלי התשובה. זה שיקול דעת גדול למצוא איזון בין טובת ילדך נטו לטובת הציבור.
טו. שמעתי כי הרב וולבה הקים ישיבה בבאר יעקב והילדים שלו למדו עם ילדים "פושטקים" שהרביצו להם. הוא בא לחזון איש ורצה לעזוב והחזון איש לא נתן לו.
