מונולוג של בעל תשובה ותיק

מי אני?

1. אני הייתי רוצה להיות "מחובר" וקשור לה'. זוהי התכלית העקרונית שלי בחיים והייתי רוצה, שהיא תהיה גם המניע האמיתי והקובע שלי בחיים. פחות חשוב לי כעת לתפקד נכון.
2. הכל שפיט – בשביל להיות "מחובר", אני מוכן לחפש ולהתקשר לכל דבר, שיקדם אותי במצבי אני (דברי תורה, חברות, השקפות). אבל אני לא היסטרי למצוא כעת ועכשיו מקום ומיגזר קיים. לכן, אני לא קופץ על כל דבר וגם לא שם את כולי שם (אני לומד ר' נחמן ולא "ברסלבר", אני לומד "מכת מאליהו" ולא ליטאי, אני לומד הרב קוק ולא מיזרוחניק). יותר מקשיב, בוחן ובודק ופחות יודע בצורה מוחלטת.
3. אני חסר מסורת לטוב ולרע – לטוב: לא סוחב "תיקים" (יחסי עדות [ספרדים-אשכנזים] מגזרים [חסידים –ליטאים- דת"ל] מינים [נשים - גברים] ואג'נדות.

           אם לא יגידו "ויצמח פורקנא" או "שיזבא" - לא אכפת לי.  

           לרע: אין לי גב, אין לי מסורת להישען ולחנך, אני מחפש.

4. אני בחירי יותר – בחרתי כשחזרתי בתשובה, ואני מחפש ורוצה לבחור שוב את המתאים לי באמת ולא להיות כבול לדברים שלא מתאימים לי, שלא עושים לי טוב ולא בונים אותי.
5. אני זקוק לעולם שיש בו:

1. פתיחות – מחשבתית, לימודית, רגשית והתנהגותית.
2. הכלה - יכולת להכיל את הבודדים ש"סוטים", את המגזרים השונים – אותם ואת התורה שלהם.
3. מערכות יחסים אנושיות, כנות, פתוחות, עם הומור ואמיתיות. הן ביחסים האישיים והן בחיים הציבוריים. כשמשהו אומר משהו הוא באמת מתכוון לזה ואני לא צריך שלשה "אנשי מיגזר" מתורגמנים.
4. שקיפות – במיוחד בחיים הציבוריים. רוצה לדעת מה הרב המנהיג חושב באמת, לא דרך "כלי שלישי", לא דרך המשמשים, או הרבנים הזוטרים, אלא לקרוא או לשמוע מפיו מה הוא חושב על הדברים הרציניים בחיים שלנו. אני רוצה לשמוע מהרב שטיינמן מה הוא חושב על "לצאת לעבודה", עתיד הישיבות, מחלוקת בפונוביז' ולמען ה' המחלוקת עם הרב שמואל אויערבך ("עץ"), מהרב'ה מגור על שאלת הרלוונטיות של תקנות ה"בית ישראל" בימינו וכך הלאה. בשבילי זה מינימום הכרחי. הוא הדין לגבי הגדולים האחרים, בעלי המהלכים המנהיגים את הספרדיים, החסידיים והדת"ל וכו'.   
5. חוסר פחד מהסביבה ורצון לרצות את החברה, אשר גורמת לך לנהל חיים שאתה לא מזדהה איתם (כמו מי חשוב, השידוכים, ה"מוסכמות" האין סופיות).
6. לא להעמיד את החיים על חרדה, שמא הילדים יתקלקלו (עם מי שחקת היום, החיידר שאין שם משפחות...[כולל בעלי תשובה], העלמת כל דבר שעלול איך שהוא אולי לקלקל).  

6. אני חרדי ישראלי: חרדי- משתדל להיות "חרד לדבר ה'" - אכפת לי מהתורה ומהמצוות ומה' ית'. בו זמנית אני ישראלי – זו הארץ שלי ואכפת לי ממה שקורה כאן (מדינה, צבא) ומכל חלקי האוכלוסייה, שגרה פה ואני רוצה ומוכן לקחת אחריות ולתת את מה שאני יכול לתת, שהישוב (כולל המדינה) בא"י יהיה יותר טוב ואולי יותר קשוב ושייך לתורת ה'.
7. אני מעריץ תלמידי חכמים אמיתיים ומעריך אנשים עובדים ישרים ותמימים. שניהם מכובדים בעיני, שניהם מקיימים את רצון ה'. אני מתפלל, שילדי יהיו שייכים לאחד מהם וחשוב לי שכל אחד ימצא את מקומו המתאים לו. אני אהיה מאושר אם אחד הבנים שלי יזכה להיות תלמיד חכם אמיתי.
8. אני כמה לתורה, שלא רק תעסוק בבית המדרש, בחיים של הסתגרות, בשימת כבלים ומניעת ניסיונות מהאדם, אלא תעסוק בכל חלקי החיים, ותביא את דבר ה' לתוך החיים (מהיחס למכשירים האלקטרוניים השונים, העולם הפוסט-מודרני, גויים, ערבים, בעיות של סטיות חברתיות ואחרות ועד לגידול כלבים בדורנו, ילודה בדורנו והחרדות הנפשיות המתרבות במחננו).
9. חשובה לי יהדות שיש בה הדגשה לחינוך לאנושיות, ולא רק לקיום מצוות.
10. אני לא לחוץ כעת להשתייך למשהו, אני כמו פתק "לבן" בקלפי כלפי ה"מפלגות" השונות, למרות שאני לא "יצאתי לפנסיה" אלא הפוך, יותר בוחר בעבודת ה'. דווקא בוחר ולא מצליח, כי יתכן שמבחינת הצלחה מעשית, אני בירידה, אך עדיף לי "תפסת מועט תפסת" – להיות "תפוס".  
11. כל העקרונות הללו, הם לא רק ברירת מחדל שלי, בגלל העבר "המסכן" שלי, אלא הם עקרונות, שהייתי רוצה לחנך את ילדי מקטנותם. הייתי שמח, שהם יהיו שייכים להם.
12. איך מיישמים את הדברים פרקטית? כנראה לאט לאט, דבר ראשון מנסים לומר אמת על היכן אני עומד. לבדוק האם האמת הזאת באמת כל כך "מפחידה" כפי שהיא נראית בהתחלה ומאידך לבחון היטב, שלא תהיה כאן פזיזות מחריבה. ואחר כך, לבדוק אילו חלקים אני יכול ליישם כבר כעת בחיים שלי ועם משפחתי.
13. זה יותר מורכב, אבל חלק מהגדילה של האדם הוא, שהוא מתחיל להתעסק ולהרכיב "פאזלים" יותר מורכבים – מ-5 חתיכות ל-10 ואחר כך 50, 100 ואפילו 1,000. בטח יותר קשה, אבל מה לעשות? צריך להתבגר.ה להישאר עם פאזל של 5 חתיכות?

יוצא מן הפרט! מתשובה פרטית לתשובה כללית, או: בעלי התשובה כמנהיגים

2013 - בעקבות שיעור של הרב יצחק גינזבורג

בעל התשובה הופך את חייו מהקצה אל הקצה, אך בתחום הפרט בלבד. הגיע הזמן לעבור מתשובה פרטית לתשובה כללית: להאמין שבעלי התשובה יכולים וצריכים להוביל את תיקון החברה ולעצב ציבוריות יהודית מתוקנת. מניפסט התשובה החדשה.
מושג חשוב בתורת החסידות הוא "תשובה על התשובה"[1]: על כל בעל תשובה שחזר בו מעברותיו או סגנון חייו השגוי, לעשות תשובה נוספת, על גבי התשובה הקודמת שלו. ההסבר הוא, שכל מהלך של תשובה שאנו עושים הוא בהכרח מוגבל ואינו מחלחל לכל רבדי הנפש, ולכן יש צורך כל הזמן לחזור מחדש בתשובה ברובד עמוק יותר. כך למשל, לעתים רבות אדם מקבל על עצמו עול מצוות, מתחיל להתפלל ולשמור שבת וכשרות, ואף משנה את לבושו החיצוני, אך מבחינת תיקון המידות שלו נותר מחוספס ושקוע בעצמו. על אדם זה לעשות סיבוב נוסף של תשובה, והדבר כולל תשובה על תשובתו עד כה, ששמה דגש גדול מדי על החיצוניות. עקרון התשובה על התשובה בצורתו זו חשוב ביותר. הוא נותן מענה לסכנה הקיימת בחזרה בתשובה, שהיא תיקון תחום אחד בנו בעודנו מזניחים תחומים אחרים. הוא מחולל ספירלה אינסופית של תיקון ועידון עצמיים, כל פעם במישור פנימי ודק יותר, וראוי לכולנו ליישמו בחיינו. אך כעת ברצוננו להציע לו פירוש נוסף, שונה מזה המקובל, שנועד להעשירו ולהשלימו.
תשובה כללית על התשובה הפרטית
תהליך התשובה על התשובה כפי שהצגנו אותו מתנהל כולו בתחום הפרט. בעל התשובה מתקן את דרכיו, ואז שב ומדייק ומהדר וכן הלאה, אך הכל נותר בתחום התיקון העצמי האישי שלו. עבודת התיקון העצמי חשובה ואין-סופית, אך אם אנו נותרים רק בה (עסוקים כל היום בשאלות, כיצד אהיה אדם יותר טוב, כיצד אנצל את זמני נכון יותר וכו') הרי שבמעין 'הפוך על הפוך' אנו נמצאים חגים במעגלים סביב ערכי האגואיזם והאינדיוידואליזם – שעליהם, יותר מכל, יצאנו לעשות תשובה.
אין ספק שהחוזרים הטיפוסיים בתשובה ממתיקים במידה מסוימת את המים המרים של האנוכיות המודרנית, בראש ובראשונה בכך שהם מתמסרים לחיי משפחה נאמנים ולגידול ילדים; אך ההיצמדות הבלעדית למישור הפרט עלולה להפוך לערוץ המזרים מים אלו לתוך החיים הדתיים במלוא עוזם ומרירותם. בעל התשובה נחלץ מדל"ת האמות של האינדיוידואליזם התלוש, אך מסתכן בהסתגרות מחדש בדל"ת האמות של חיי הקדושה המשפחתיים והקהילתיים שבנה לעצמו. בלשון מעט בוטה, הוא עלול להמיר מימוש עצמי חילוני במימוש עצמי 'דתי'.
כאן משתלבת המשמעות החדשה של המושג תשובה על התשובה. ניתן להבין מושג זה כקורא לעשיית תשובה כללית על התשובה הפרטית. בנוסף לתיקון העצמי ההולך ומעמיק, על כל בעל תשובה לעצור ולשאול עצמו: האם אני חותר גם לטובת תיקון הכלל – שיפור חיי הציבור היהודיים? עליו להרחיב את שדות הראיה והעשיה שלו מתחום רשות היחיד אל תחום רשות הרבים. זה מתחיל מהמעגל הסמוך של חיי הקהילה, אך בהחלט לא נגמר שם. רשות הרבים מתפשטת החוצה עוד ועוד ומעלה שאלות נוספות: כיצד אמורה להיראות ציבוריות יהודית מתוקנת? מהי חברה שאינה רק "מדינת היהודים" אלא מדינה יהודית, שלא לומר תורנית? ואף מעבר לכך, כיצד "לתקן עולם במלכות ש-די", כלומר – מה מציעה היהדות לעולם כולו?
מדוע התשובה הכללית היא על התשובה הפרטית? כי בה עצמה גלומה התכחשות מסוימת לכלל. במידה גדולה, בעל התשובה המבקש להכניס עצמו תחת כנפי השכינה הוא כ'פצוע מלחמה' הנמלט מרשות הרבים על סכסוכיה, ומבקש עיר מקלט ברשות היחיד של הקדוש-ברוך-הוא. הוא רוצה לעבור מעולם כוחני וצעקני לעולם טהור ושקט של עבודה פנימית, להיות ניזון מדפיה הצחורים של התורה הנצחית במקום מדפיו הצהובים של העתון היומי. בקשה זו מובנת וגם כנה וראויה. דא עקא, שרשות הרבים אינה הולכת לשום מקום. היא נותרת שם בחוץ במלוא חיצוניותה ובלבוליה, ומחכה לישועה. גם אם אנו מסייעים בפתיחת שערי עולם הקדושה בפני רבבות האנשים הפרטיים שבה, שאלת הציבוריות היהודית נותרת ללא מענה. במובן זה, בתשובה הראשונה, הפרטית, יש ממד של הזנחת הכלל שיש לעשות עליו תשובה. תשובה שלמה באמת מוכרחה לחזור גם אל שדה מיותם זה ולשאול, כיצד ביכולתנו לרוממו ולקדשו? כיצד ביכולתנו להביא את האור המיוחד של הקדושה שטעמנו בתהליך התשובה שלנו, ולהפוך אותו לנחלת הכלל, כך שגם בחיי הציבור יגע אורה הטוב של התורה?
תשובה כללית, השגחה פרטית
אפשר לגשת אל הדברים גם כך: כלל באמונה הוא, שכל מה שקרה לנו בחיים היה בהשגחה פרטית ויועד למטרה מסוימת. דבר זה כולל גם ובמיוחד את כל השנים שבעלי התשובה בילו מחוץ לתחום הקדושה, מי יותר ומי פחות. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'"[2]: כל ההשכלה, הכשרון והנסיון שצברנו בשנים אלו ניתנו לנו משמים על מנת שנעלה אותם עמנו ברגל אל עולם הקדושה ונשתמש בהם לשם שמים. עד כאן הדבר כבר גלוי וידוע היום לרוב בעלי התשובה, ובאמת, ברוך ה', אנו עדים היום לבעלי תשובה רבים השבים לעסוק בכשרונותיהם ובתחומי השכלתם בתוך העולם הדתי, ובכך מעשירים אותו.
אך ישנו דבר נוסף שניחנו בו בעלי התשובה ובינתים אינו מתבטא כל-כך בתשובתם. בעלי התשובה השתייכו לקבוצה המובילה את חיי הציבור והמדינה. קבוצה זו אינה 'מגזר' המזדנב מאחורי המשפיעים או נתלה בהם, אלא יודעת כי עליה מוטלת האחריות לעצב את גורל החברה והמדינה. תודעה זו צרובה כביכול בדנ"א הביוגרפי של בעל התשובה. גם אם לפני תשובתו הוא לא עסק בפועל בפעילות חברתית או פוליטית, העובדה שגדל בחברה השלטת, בן ונכד לחלוצים ולמייסדים, הטביעה בו מילדותו, ולו בתת-הכרתו, הלך חשיבה רחב-דעת המבין כי אין על מי 'להפיל' את משימת ניהול החברה, ואין הדבר תלוי אלא בו. סוגיות 'כלליות' כמו בטחון, כלכלה, פוליטיקה, חינוך וכל נושא חברתי אחר, הן סוגיות שבמוקדם או במאוחר יש לטפל בהן – פשוט כי אין מישהו אחר שיעשה זאת.
הבעיה היא, ש'גנים מנהיגותיים' אלו, אם בכלל היו דומיננטיים קודם לכן, נהיים רצסיביים לחלוטין במהלך החזרה בתשובה. הסיבה היא, שבכניסתו לעולם הדתי נהיה בעל התשובה 'שפוט' של אחרים, פעמיים: פעם אחת מול הדתיים הותיקים, שלעומתם הוא 'אאוטסיידר' המנסה להדביק פערים; ופעם שניה כי הציבור הדתי כולו מהווה מיעוט בתוך מסגרת מדינית המנוהלת בידי אחרים, ויודע כי האחריות הסופית לניהולה נופלת עליהם. כתוצאה, כל 'ראש הגדול' חברתי שהיה לו הולך ומתכווץ יותר ויותר, עד שנהיה 'ראש קטן' פרטי העובד רק על התפתחותו האישית.
אבל אם כל מה שקרה לפני התשובה היה בהשגחה פרטית, הרי שגם הגנים המנהיגותיים הוטבעו בבעל התשובה בהשגחה פרטית! הסיבה שגלגלו משמים שה'גרסא דינקותא' שלו תהיה של בן לציבור האחראי והמוביל, היא כדי שבהגיעו לעולם התורה הוא יביא עמו תודעה זו ויוציא אותה לפועל – יכניס לציבור הדתי את הראש הגדול החושב על ניהול החברה כולה, על כל מגזריה ובכל הרמות. האם באמת סביר שה' 'יבזבז' כל-כך הרבה שנים בחייו של בעל התשובה על העולם החילוני, רק כדי שכל ארמונות החול הללו יימחו בגל אדיר של קדושה? ברור שלא: רצונו שבעל התשובה יקים מחדש את הארמונות האלו בקרקע של קדושה, כולל עצם החשיבה ה'ארמונית' על ניהול החברה כולה.
ממילא ברור, שכל ה'קונספט' המוכר של בעלי תשובה לפיו הם אמורים להסתגר ולהעלם מן העולם, נכון רק לגבי השלב הראשון של התשובה, בו הם מתכנסים כדי לתקן את עצמם. צריך לחשוב על תקופה זו כמעין 'חדר חושך' אליו נכנסים כדי לפתח רעיונות, רגשות ורגישויות שאינם יכולים לצאת לאור תחת מבטה הנוקב של החברה הסובבת. אך מחדר חושך צריך בסופו של דבר לצאת ולהעניק לעולם את ה'תמונות' שפיתחנו בו! תכלית התשובה אינה להסתתר בעולם הדתי, אלא להתגלות בעולם הכללי ולהביא אליו את אור הקדושה שבדת.
דוד המלך (שהיה גם מלך וגם בעל תשובה) כתב בתהלים, "הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועֹז"[3]. ה' לא רוצה ילדים קטנים, אפילו לא ילדים קטנים טובים נוסח "ילד טוב ירושלים". בנוסף לשפלות ולענווה של בעלי התשובה ועל גביהן הוא רוצה "בני אלים" – ילדים גדולים בעלי "עזות דקדושה" המרהיבים עוז להביא את אורו לכל מקום בעולם. ואפשר לדרוש, שה' רוצה דוקא את הבנים של ה'אלים'-אלילים מהעולם החילוני – בניהם של מנהיגי החברה ומעצביה – שיחזרו בתשובה ויתנו לו "כבוד ועֹז": כבוד בכך שיקדשו שם שמים ברבים בחזרתם, ועוז בכך שיכנסו לנעלי הוריהם ויקימו לו רשות הרבים שתבטא אותו.
תפילה בקול רם
לכיוון חשיבה זה השלכה מרחיקת לכת על תנועת התשובה כולה. כן, ברוך ה', היום כבר אפשר לדבר על תנועה של תשובה: מבעלי תשובה בודדים שעלו לרגל לעולם הדתי, איש איש ממקומו, הגענו לקבוצה גדולה של מאות ואלפים, שחלקם אף החלו להתאגד ולהגדיר עצמם כציבור בעל אופי משלו, הזקוק למוסדות חינוך משלו, במת ביטוי משלו ואפילו קהילות משלו.
אך גדילה כמותית ותודעת ציבור אינן מספיקות. תתכן קבוצה גדולה ואף מגובשת של אנשים, שהלך החשיבה שלהם הוא עדיין הלך חשיבה אינדיוידואלי. קבוצה זו אינה ציבור אלא אגד פרטים, וממילא קהילותיה תצמחנה אנשים בעלי תודעה אינדיוידואלית. תודעה של ציבור נוצרת כאשר 'עוברים פאזה' ומתחילים לחשוב במונחים של כלל: לא רק, "כיצד נכון לכל אחד לגדול לפי התורה", אלא גם, "כיצד מתנהלת חברה מתוקנת לפי התורה, בכל רמות הארגון שלה".
הראש הכללי שובר עצמו על כל המדוכות האקטואליות, מגבש דעה ומדיניות לגביהן, ונע לעבר לקיחת אחריות על יישומן. על בעלי התשובה לשאול עצמם: אם מחר יופקדו בידינו המפתחות לניהול המדינה, האם נדע מה לעשות עמם? האם יש לנו מדיניות מגובשת, אפילו חלקית, לגבי השאלות שהממשלה והכנסת דנות בהן? האם התורה שלנו יכולה לסייע לנו בגיבוש תפיסת עולם מדינית, כלכלית, בטחונית וחינוכית, עם מדיניות פנים ומדיניות חוץ? אלו הן שאלות גדולות ומבהילות, אך אם ברצוננו לחשוב על תהליך התשובה ככזה שנועד לחרוג אל מעבר לשדה הפרט ולהפוך לכוח מוביל אמיתי בחברה, בשלב זה או אחר נצטרך להתמודד עמן.
לפי ההלכה, כאשר יהודים מתקבצים יחד ומגיעים לעשרה, הגידול בכמות הופך להיות קפיצה באיכות. עשרה יהודים הם יותר מאשר עשר פעמים אחד, אלא יש להם גדר חדש של ציבור, שיש בו השראת שכינה ומאפשר תפילה בציבור. והנה, ההבדל הבולט בין תפילת היחיד לתפילה בציבור הוא, שתפילת היחיד היא בלחש בעוד בתפילת הרבים חזרת שליח הציבור היא בקול רם. הטעם לדבר לפי האר"י הקדוש הוא, שבזמן התפילה בלחש "יש פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות" אבל בחזרת הש"ץ כבר "אין פחד מן הקליפות ולכן אומרים אותה בקול רם"[4].
מה זה אומר? תפילת הלחש הפרטית היא כמו אדם הבא לבקש דבר מאת המלך, אבל ירא שמא הסובבים יקטרגו עליו או יבלבלו אותו, ולכן ניגש סמוך למלך ומדבר אליו בלחש. באותו אופן, התודעה של התשובה הפרטית היא שאנו נמצאים ב"סביבה עוינת", העולם שסביבנו מתנגד לקדושה, ולכן עלינו לגשת אל המלך בלחש ולשטוח איש איש את בקשתו המיוחדת. אפילו אם מליון יהודים מתפללים כל אחד בביתו ואינם מצטרפים למניין, התפילה של כל אחד היא בקשה פרטית בתוך עולם ש"הקליפות" שולטות בו.
תפילת שליח הציבור בקול רם, לעומת זאת, היא כאשר ניכר שכל העומדים לפני המלך באו לבקש את אותה הבקשה, ואם כן הם יכולים לפנות בריש גלי ובאין מפריע באמצעות נציג. באותו אופן, תודעת התשובה הכללית היא, שהמציאות הסובבת היא כלי מתאים לאמירת דברים שבקדושה בקול רם. תודעה זו היא כמו של מנין שיש בו מעין 'השראת שכינה', המטהרת את כל האוירה ומסלקת את הפחד מן ה"חיצונים".
אף תנועת התשובה צריכה להתפתח מתופעה של יחידים ה'מתפללים בלחש', לתנועה חברתית שאינה חוששת מהעולם החיצוני אלא מעיזה לומר בו את דברה בקול רם. אין שאלה, שלא לכולם מתאים להיות מנהיגים ומובילים חברתיים; אבל כולם כן יכולים להתחיל לחשוב בתודעה של ציבור מוביל. באם תינקט תודעה זו, אזי אט אט יגיחו מן ההמון גם שליחי הציבור המתאימים, המסוגלים לומר בקול רם את דברי הקדושה שכולם יענו אחריהם, 'אמן'.
חזרה אל הפרט
הציור לפיו בעלי התשובה הופכים להיות מנהיגים חברתיים הוא כמובן עדיין קלוש ורחוק. אך הסיבה שהצענו שנחשוב עליו כאן אינה שהוא הולך לקרות בקרוב, אלא כדי שנבצע באמצעותו תרגיל מנטלי: להניח שהוא עומד לקרות בקרוב, על מנת שנאלץ להתמודד עם השאלות שזה מעלה. המטרה היא להרחיב את שדה התודעה שלנו עד שיכלול גם את האופק הזה. על בעלי התשובה להניח שהעתיד בידיהם, שבבוא היום הם שישלטו במדינה ויובילו את העם, ולשאול עצמם: איזה מענה נוכל לתת לכך? בדרך זו יהפוך החלום אט אט למציאות.
אכן, אף שהדבר אינו נמצא בעתיד הנראה לעין, עצם הרעיון שהוא יקרה אינו תלוש מהמציאות: ציבור בעלי התשובה הוא אולי היחידי היכול לגשר באמת על השסעים בעמנו – בין דתיים ולא-דתיים, בין ימין ושמאל, בין לאומיות לאוניברסליות. אם לא נשליך מאחורי גבנו את אוצרות החילוניות אלא נעלה אותם אל הקודש, הרי שבידינו כוח יחודי של ממש להפגיש את העולמות ולחברם, ודבר זה יעבור גם לילדינו בדור הבא[5].
למעשה, אם נתבונן בחווייתם הראשונית ביותר של בעלי התשובה בדורנו, ניווכח עד כמה ממד התשובה הכללית נוכח בה. בתחילת דרכו, בטוח בעל התשובה של דורנו שכאשר הוא יחזור בתשובה, העולם כולו יתהפך עמו. כולם יחזרו בעקבותיו בתשובה, לא יתכן אחרת! ברבות הזמן, חוויה זו דועכת בקרבו (וטוב שכך, שכן עליו להזכר במקומו האמיתי בעולם); אך בעירתה בהתחלה מעידה על כך, שבמובן משמעותי מאד, תשובתו הפרטית שזורה מראשיתה עם חזון התשובה הכללית. יעדינו צריך להיות להצית מחדש אש יוקדת זו של תחילת התשובה בהמשך הדרך, הפעם בתוך כלים תודעתיים בוגרים ומפותחים.
נסיים בסיפור מוכר, עם 'טוויסט' מפתיע בסופו. הסיפור הוא על אותו אדם שרצה לתקן את כל העולם, אך לאחר זמן מה גילה שהמשימה אינה לכתפיו, העולם מלא בבעיות רבות וגדולות מדי, והחליט לתקן רק את מדינתו. אך לאחר זמן מה הוא הבין שגם פרויקט זה הינו למעלה מכוחותיו, ועליו להתמקד בעירו בלבד, וכן הלאה – מתיקון העיר לתיקון השכונה, מתיקון ועד הבנין לתיקון משפחתו שלו, עד שלבסוף התייאש מכל המשימות האלו והחליט לתקן את עצמו בלבד. הסיפור מוכר, אך אנו רוצים להוסיף לו 'אחרית דבר', מעין סוף שאחרי הסוף: אחרי כמה זמן בו שקד על תיקון עצמו, גילה אותו אדם שגם אישיותו שלו היא בור ללא תחתית של פגמים ובעיות נפשיות, שהוא לעולם לא יצליח לפתור לגמרי. אי לכך, החליט האיש, אין יותר תירוץ למה לא לתקן את העולם כולו! הוא שב להתמסר לכך כבתחילה, רק שהפעם עשה זאת באופן שלא דילג על התיקון העצמי שלו, אלא כלל אותו.
פיתוח מפתיע זה לסיפור הקלאסי אינו רק המחשה מדויקת של המעבר מתשובה פרטית לתשובה כללית, אלא גם נותן מענה לשאלה, האם התשובה הכללית לא תבוא על חשבון זו הפרטית? הרבי מליובאוויטש חזר והדגיש באזני חסידיו, כי תיקונו השלם של הפרט ושלמותו האישית מושגים בצורה הטובה ביותר דוקא כאשר אדם אינו נובר בעמקי נשמתו, אלא יוצא החוצה ומתגייס למען הכלל. כאשר אדם מניח בצד את בעיותיו ומתמסר למציאת שליחותו בעולם ולביצועה, הוא מחבר את נשמתו עם שורשה הגבוה ביותר, עם היעוד שלה, ומוצא כי הוא עולה על פסים של הבראה. התשובה הכללית מביאה להגשמתו המלאה של התיקון העצמי הפרטי.                                                                                                                        
 [1] תניא ריש פרק כ"ט לקוטי מוהר"ן ו, ג.   [2] הושע יד, ג.   [3] תהלים כט, א.  [4] שער הכוונות – דרושי חזרת העמידה דרוש א.   [5] היחידים שלכאורה מתחרים עם בעלי התשובה בענין זה הם הפוסעים בכיוון ההפוך: עוזבי הדת, שאף הם מכירים לכאורה את שני העולמות ויכולים לגשר ביניהם; ברם, הללו מתרחקים מהדבר היחידי שיכול לשמש כדבק המאחד את עמנו – תורתו. אם ישובו לאחוז בה, ממילא יהיו הם בעצמם בעלי תשובה.

ראיון עם נועה ירון -דיין‎

ישראל השבוע - חבלי גאולה

אמילי עמרוסי

פורסם ב: 16.03.2016 17:02 עודכן ב: 18.03.2016 02:111

הנה סיפור מעניין על נועה ירון־דיין. לסופרת החרדית המפורסמת יש אחות, גליה ירון, זמרת חילונית שנשואה לאחד מחברי להקת הדג נחש. בילדות בגבעתיים היו השתיים החברות הכי טובות. לאחר החזרה בתשובה של נועה נפער ביניהן מרחק. במשך עשור וחצי, למרות המרחק הרגשי, קנתה נועה מתנה לכל יום הולדת של גליה. "מה קניתי? כמובן, מתנות של קדושה. ליקוטי תפילות, תהלים מפורש, ליקוטי מוהר"ן", מונה ירון־דיין באצבעותיה. "הכל רק כדי לקרב אותה. וכל השנים האלה היינו בנתק מטורף. ואמא שלי צועקת, 'איך זה יכול להיות? הרי הייתן החברות הכי טובות'. לקראת יום ההולדת שלה נכנסתי לחנות טיפוח הומיאופתית, קניתי לה קרם פנים מחרצני אשכוליות אורגניות וכתבתי לה על פתק, 'אחותי, תפנקי את עצמך' - רק אז חזרנו להיות חברות".

עשרים שנים אחרי שהפכה משדרנית טלוויזיה חילונית ותל־אביבית לחרדית עטופה מבית שמש, נועה ירון־דיין לא רוצה להיות חד־משמעית. "ירדתי מהעץ", היא אומרת, קצת מתפלאה על עצמה. בהשוואה לראיונות קודמים, מי שהתרגלנו לראות כמיסיס "ראיתי־את־האור" ואחת מסמלי תנועת התשובה, היא פחות מגייסת. בקלישאה: יותר מפויסת. "אני כבר לא סופרת ראשים. אני עייפה מזה. חוזר בתשובה חדש חייב להחזיר בתשובה כל מי שנמצא ברדיוס של מאה מטרים סביבו. הפרוז'קטור חזק כל כך שאתה חייב לחלוק את זה. היום אני יודעת שאדם צועק הוא אדם שלא בטוח בדרך שלו. כשאתה מבין שהכל תחת בורא עולם, אין לך אחריות להפוך את כולם להיות כמוך".

* * *

חלפו כמעט עשר שנים מאז "מקימי", ספרה הראשון, שהתקרב לרף המדהים של 100 אלף עותקים במכירות ועֻבַּד לסידרת טלוויזיה. ב"מקימי" צעדו הקוראים יחד עם עלמה, הגיבורה החילונית, שדרנית טלוויזיה ורדיו, חדת לשון ומשוחררת, בת־דמותה של ירון־דיין, בדרך אל האור המסנוור של התשובה. "שירה גאולה" (הוצאת עם עובד), ספרה השני והטרי, עוסק בנערה שגדלה בבית חרדי של חוזרים בתשובה. בתנועה הפוכה מזו של עלמה, שירה גאולה בורחת מהבית, בורחת מעצמה ומאלוהיה, ולבסוף עורכת הסכם שלום עם העולם הסוער.

הפעם פורשת ירון־דיין בכנות את הצד המבולבל, הבודד, המייחל להתקבלות, של החוזרים בתשובה. את הגיבורה, שירה גאולה, שבורחת אל הסקווטים בכיכר ציון ומתחברת אל הריק שממנו אמא שלה ניסתה להימלט. את אמה של שירה גאולה, שכותבת לבתה, "אנחנו זרים עילגים. לומדים כמו תינוקות שמקרוב באו. מתלבשים תמיד רק כמעט לפי התקן. חקיינים גרועים ואובססיביים, יפהפיים כמו שרק אנחנו בכיעורנו. שבורי לב. מהגרים", ומתארת את המועקה שהרגישה כשהבינה שאין לה מה לשיר לילדיה באמבטיה, כי אסור לשיר שם שירי קודש.

זהו סיפור שמסופר מפיה של בת 17 - כשרוב הזמן היא נשמעת כבת 44, כמו ירון־דיין בעצמה - ומקלף את התדמית המוארת של החיים החדשים שבוראים לעצמם המהגרים הללו. תורת ברסלב, אי אפשר היה להניח אחרת, מככבת בספר בדמותם של חבורת חסידים משונה שהגיבורה מסתפחת אליה במקרה, והם מרפאים אותה בדרכם, עוזרים לה להפסיק לברוח. ספר שמבקש קריאה זהירה, לא בטיסה, פרוזה במשקל כבד.

איך הגעת אליה, לשירה גאולה?

"אני פוגשת עשרות שירות גאולות. הן מגיעות לשיעורים שלי ולנסיעות לאומן כשהן מותשות מחיפושים. ילדות שנפלטו מהמסגרת, משוטטות בין העולמות, נשמות נודדות, באות ויוצאות בין החדרים של העולם הזה ולא מוצאות מנוחה".

ארבע פעמים בשנה מוציאה ירון־דיין קבוצות של נשים לקבר רבי נחמן מברסלב באוקראינה. לפני שנה הקימה עם בעלה הכריזמטי, הרב יובל דיין ("רב הסלבריטאים"), את מרכז "התהוות" ברחוב אחד העם בתל אביב, מרכז ללימוד והעצמה רוחנית על פי תורתו של רבי נחמן מברסלב. ירון־דיין מעבירה שיעורי תורה ב"התהוות", כותבת טורים קבועים במגזינים "פנימה" ו"עולם קטן", מוזמנת להרצות בכל רחבי הארץ ומגדלת שבעה ילדים. הבכורה נשואה לחסיד ברסלב. שניים אחרים מתחנכים בישיבה תיכונית של הציונות הדתית. הקטן ביותר בן חמש.

"הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות פורצת גדר", היא מתחלחלת כשאני מציינת שהספר מבליע ביקורת כלפי החברה החרדית. "אני מתעסקת עם פצע שקיים בכל חברה, חילונית, דתית וחרדית: בני נוער, והיחסים שלהם עם ההורים שלהם. אין בית שאין בו לפחות ילד אחד כזה. נכון שבחברה החרדית הם מאוד פוליטיקלי קורקט בכל מה שהם נוגעים בו, בסוגיה של ילדים נושרים ובתחומים נוספים, אבל התופעה קיימת בכל מקום".

"החילונים מחפשים שורש"

כדי לחצות את מחסום הספר השני לקחה לעצמה תשע שנים. ההצלחה הפנומנלית של "מקימי" ב־2007 היתה עבורה הפתעה מוחלטת. "בערב לפני ש'מקימי' ירד לדפוס שכבתי לצד בעלי במיטה ובהינו בתקרה. אמרתי ליובל שלא יקראו את זה 400 איש, כי את מי זה מעניין, והוא ניסה לנחם אותי ואמר שיהיו 800 שיקראו. 100 אלף עותקים נמכרו ממנו. זה הפך לספר חניכה לאנשים שמחפשים הארה. אני יודעת שבציונות הדתית הוא נחשב לספר פולחן, בעיקר אחרי השבר של אחרי ההתנתקות.

"בהתחלה ניסיתי לכתוב ספר המשך ל'מקימי', על היום שאחרי החתונה של עלמה ובן, עם אותה שפה ואותן דמויות. הרגשתי פאתטית. זרקתי את הכל לפח והבנתי שאני לא יכולה לספק את הסחורה. 'מקימי' הוא מה שהוא, והוא עומד שם לבד. דרך של אדם שמחפש אמת היא מורכבת יותר מלראות את האור וללכת אליו. ההארה נגמרת, ואתה נשאר עם המון מבוכות, קשיים, רגשות לא מטופלים".

היא נוגעת מדי פעם במטפחת שעל ראשה. מסדרת אותה, אולי בודקת שהיא שם. מתגוררת בשכונה חרדית בבית שמש וליבה בתל אביב, כמהה אל תל אביב, מתוודה על חלום לגור בעיר המישורית.

כמעט עשרים שנה את בתוך החברה החרדית ועדיין לא בת בית.

"חוזר בתשובה זה סטטוס לכל החיים, עד המוות. לעולם לא תהיה מי שהתכוונת להיות. לעד תהיה 'קצת מכל דבר'. מי שנלחם בזה יוצר נתק עם הסבא והסבתא, יוצר פער בין מוסדות החינוך לבית, פער בין מה שקורה בתוך הלב של האדם לאיך שהוא מתלבש. ואז יש מלא התעקמויות. כשאמא של שירה גאולה מתחתנת בנישואים שניים עם שלמה, חרדי־מבית ולא בעל תשובה, זה חלק מהכמיהה שלה להיטמע במחנה. היא אלמנה, וחוזרת בתשובה, והיא רוצה להכניס את הילדים למוסדות הנכונים. המחיר הוא שבעקבות הנישואים האלה שירה גאולה נשמטת לה מבין הידיים.

"אדם שהוא נפש חופשייה לא מוכן שיגדירו אותו ויגדרו אותו. הייתי בטוחה שהנה, אני הופכת לחרדית, ואחרי 15 שנה של 'כמעט' אתה מסתכל בראי ואומר, 'זה דומה לי אבל זה לא אני'. אז אני שואלת את ריבונו של עולם: מותר לי לא להיות 'חרדית'? אני הרי יודעת אמת ששום אדם שהוא חלק ממגזר לא יודע אותה. החוזרים בתשובה הם על־מגזריים. הם לא פה ולא פה, ולעולם לא יהיו. אני מחפשת אמונה שהיא מעל הפוליטיקה. האינטרס מתחת לישבנים השמנמנים של הפוליטיקאים הוא שיהיה קיטוב ושנאת אחים, כי מזה הם מתקיימים. אבל המציאות היא דיפוזיה בין המגזרים, קבלה, השפעה.

"לחוזרים בתשובה יש הרבה מניות בשינוי החברתי שיש היום. זה כבר לא 'אנחנו' ו'הם'. באבולוציה של הגאולה של עם ישראל אנשים הם במשא ומתן על אמונתם, נושאים ונותנים באמונה. החברה החרדית משתנה ומתפתחת, והחילונים מחפשים שורש.

"פעם חשבנו שבשביל להיות אדם מאמין אתה חייב לעבור לבני ברק ולוותר על מי שאתה. היום בני ברק היא לא אותה בני ברק, ותל אביב היא לא אותה תל אביב. אתה יכול לאכול כשר למהדרין ולקבוע עיתים לתורה בכל נקודה בעיר. אתה לא צריך לעזוב את העבודה וכמעט לא צריך להחליף בגדים. ללבוש כובע וחליפה זה לא חיים ומוות. תל אביב מלאה באנשים שלא מגדירים את עצמם ודורשים את החלק שלהם באמונה ובתורה וביחסים שלהם עם הרוחניות. הם לא מוכנים לוותר על זה, והם צודקים".

כשיצאת לדרך של אמונה ותורה היה נראה שאת על כן שיגור, נכונה להגיע עד השמיים. אני מכירה מקרוב את חוסר הנחת של חוזרים בתשובה, את החיפוש התמידי. הגעת אל איזו מנוחה?

"החזרה בתשובה לא נגמרת. היום אני מבינה שאיפה שאתה לא נמצא, אתה אף פעם לא תגיע. עד יום מותך לא תגיע. תמיד תחיה עם געגוע. יש לך רגע של שלמות ומייד אחריו רגע של חסר. בהתחלה אמרתי לקדוש־ברוך־הוא: תן לי 15 דקות ואני מוצר מוגמר. כמה זמן לוקח להחליף עבודה, להחליף מקום עבודה, להחליף בגדים, לריב עם ההורים? זבנג וגמרנו. רציתי עד הסוף, אבל אין סוף. הקדוש־ברוך־הוא הוא אינסוף. מתברר שנצטרך להיות יצורים בוחרים עד יום מותנו. ותמיד תהיה לידי מדורה של דמיונות שתרצה לבלוע אותי, ומצד שני נר דולק. הקרב הזה בנשמה ובמוח זה מלחמה. מלחמת האור בחושך.

"אני לא אוהבת את הביטוי 'בעל תשובה', כאילו אני הבעלים שלה והיא מונחת לי בכיס כמו מחזיק מפתחות. אני חוזרת בתשובה, וזה נכון היום כמו לפני עשרים שנה. זה דינמי, כל הזמן. הפעם האחרונה שחזרתי בתשובה היתה לפני עשרים דקות. ואם אני חייבת לבחור הגדרה, אני חסידת ברסלב, תלמידה של רבי נחמן".

 "הדתיות הולכות על חבל דק"

אל ברסלב מסתפחים גם שוליים רחבים של אנשים שביצעו מעשים לא לגיטימיים. החסידות הוזכרה בשנים האחרונות גם בסמיכות לפרשיות פליליות, חלקן בעלות אופי אלים וקשה.

"זה כמו שתבואי לרופא עיניים ובחדר ההמתנה תראי אחד עיוור, אחד עם מוגלה מהעיניים ושלישי נוזל דמעות. תגידי - זה רופא עיניים? איזה רופא גרוע! כולם חולים. אבל זה לא שהם חולים כי הם באים אליו, אלא הם באים אליו כי הם חולים. רבי נחמן הוא רופא. באים אליו אנשים חולים. אין לי אחריות על כל המטופלים בחדר ההמתנה של רבי נחמן, ואני יודעת שגם אני חולה. יש לי בור בלב ואני חיה איתו. הוא הכאב שלי וההצלה שלי. שום דבר טוב לא יצא לי מההצלחות שלי אבל מהכישלונות שלי נבניתי. אתה צריך להיות מודע לזה שאתה חולה".

לכולנו יש בורות.

"בהחלט. מי לא עובר את זה? סוג של גלות נפש, ריחוק מעצמך, שאתה לא מסוגל לאהוב, לא יכול להיות שמח בחלקך. את יכולה לשמור תרי"ג מצוות ולהיראות בת הרב המושלמת, אבל הבפנים שלך מלא בשקים של קנאה וקנטרנות שרק מחכים שתטפלי בהם".

האישה המרשימה הזאת, בשטף דיבור של אחת שבאה מהבמה וחוזרת אל הבמה - פעם ערוץ 2 וגלי צה"ל, היום מקהילה נשים לשיעורי תורה - מפתיעה על הרקע שבו היא עומדת. בית שמש. קהילה חרדית. חינוך סגור לילדים. והנה - אישה עם כוח והשפעה, כמעט מנהיגה. היא כמעט שלא מרצה בפני גברים ("אברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים, עדיף לא לבלבל") - אבל נמצאת בפרונט. גם בעונה הראשונה של סידרת הדוקו־ריאליטי של רשת, "שש אמהות", שם הכניסה את מצלמות ערוץ 2 לתוך חייה, וגם בכלל. איך את צומחת שם, אצל החרדים, אני שואלת. איך לא מורידים לך את הראש.

"הנשים הדתיות שאני רואה סביבי הולכות על חבל דק מאוד. מצד אחד אישה שמודעת לעוצמות שלה, מצד שני היא לא מלאה רק בהגשמה עצמית אלא גם באחריות כלפי הילדים שלה ובן הזוג שלה. העצמה נשית היא הכרח אבל צריך להיזהר לא לפרק תוך כדי את הבית. כי מעבר למה ש'מגיע לי', יש לי אחריות כלפי החצי השני של הנשמה שלי, כלפי הפיקדונות שקיבלתי. אני צריכה לזכור שכשאני גדלה, כולם גדלים איתי. לא לנסוק למעלה ולהשאיר למטה את כולם, מדממים על מזבח ההגשמה העצמית שלי.

"זאת אמנות לחימה, אמנות לחימה נשית עדינה, איך לא להיות סמרטוט אבל גם לא לסרס את הגבר ולעשות אותו קטן. איך לא לבלוע אותו כי את גדולה, אבל גם לא להיבלע. זירת מאבק. וככל שאנחנו מרוויחות יותר - ככה הם מורטים יותר שיער בלייזר. היום זה לא תקין לדבר על אישה של גבר אחד, של אמהוּת, של בית. חלק מהעצמה נשית זה גם להעצים את הגבר שלי. כי יש לנו כוחות, אנחנו מכשפות לא קטנות".

עולם של מנגנוני שליטה

ירון־דיין מציינת שהיא "פמיניסטית, אבל לא במובן המריר של המילה. רבי נחמן חזה שהכוח הנשי יהיה בעלייה. באחד הסיפורים שלו על בת המלך, כשהוא מספר שהיא לובשת מכנסיים ומתחפשת לשודד ים, הוא הוסיף בהערות שהוא מתנצל שהלביש אישה במכנסיים, אבל זאת הולכת להיות המציאות. הנשים הולכות לגדול. 'בזכות נשים עתידין ישראל להיגאל'. מי שישנה את פני העולם יהיו נשים.

"המלחמה על דמות העולם היא להסיר את השעבוד. יש שעבוד של עמים אחרים, של נשים, של חלשים. העולם שלנו מלא בסחר. סחר באיברים, בנשים, בעבדים. המנגנונים של שליטה, שעבוד, סחר, הם גבריים. העולם מלא בהם אבל להבדיל מימי קדם, היום זה כבר לא לגיטימי לסחור ולשעבד. האנרגיה הנשית תופסת מקום".

אני שומעת אותך ורוצה לשאול, בכנות, עד כמה היית רוצה ליצור עוד נועות? את מעידה על עצמך שתקופת המיסיון מאחורייך. אבל את כותבת ויוצרת ופעילה ומרצה. בסוף, בינינו, את רוצה שהקהל שלך, הקוראים שלך, יהפכו דתיים?

"אם כולם יהיו כמוני זה יהיה נורא משעמם. אני רוצה לצעוק לכל אחד: תהיה אתה. אני מאחלת לכל מי שאני אוהבת שישמור שבת, מאחלת לו חיים של אמונה, אבל אני נזהרת. הנזקים של כפייה דתית הם לא עכשוויים אלא לדורות. שאף אחד לא יעשה צעד בחיים שלו בגלל קול ששמע בתוך הראש, וזה לא הקול שלו. מרכז 'התהוות' הוא תחנת מעבר. אנשים באים ונפתחים ואז שואלים אותנו לאן ללכת. אנחנו עונים להם: לאן שאתם רוצים. קראתם 'אחריי', ואתם לא לוקחים אותנו? לא. מכאן תמשיך לבד.

"אני רוצה שאנשים ימצאו משהו שירים אותם מתוך הביצה של היומיום, משהו שהופך את החיים לבעלי משמעות. אמונה, כל אמונה, לאו דווקא דתית, זה הפיס בעצמו, זה אראלה מתקשרת. אבא שלי, כחילוני, תמיד אומר לי שהוא מעריך אותי על זה שמצאתי משהו למות בשבילו, כי עד שאתה לא מוצא דבר כזה - אתה לא באמת חי. אני מתארת בספר בת של בעלי תשובה שהכל מתפרק להם והם שורדים בזכות האמונה. הם חיים בתוך כור גרעיני של ניסיונות, לבה רותחת".

"שירה גאולה" לא מסתיים בסוף הוליוודי כמו "מקימי". אנחנו לא יודעים מה קורה עם הגיבורה אחרי העמוד האחרון. למה לא החזרת אותה לחצאית בסוף הספר?

"בניגוד לתקופה שבה כתבתי את 'מקימי', היום אני פחות יודעת מי צדיק ומי רשע, פחות יכולה לחלק את העולם לטובים ורעים. מבינה שלקדוש־ברוך־הוא יש כל מיני סוגים של ילדים, וכל אחד עושה לו נחת רוח בדרכו שלו. יש מי שיעשה את זה עם שטריימל בשבת ו־4,000 דנייר בגרביונים ויש מי שיעשה את זה עם ג'ינס צמודים וקופת צדקה. פגשתי כל כך הרבה צדיקים־רשעים ורשעים־צדיקים שאני כבר לא יודעת כלום.

"בעצמי ניסיתי לגדר את הילדים שלי, לשתול אותם בתוך המחנה, ואני יכולה להגיד שזה תהליך שנכשל. הילדים שלי שומרי תורה ומצוות אבל הם לעולם לא יהיו חרדים־מבית. לעולם. מספיק שיש להם סבא וסבתא חילונים כדי שהם לא יהיו נטועים על באמת בחרדיות. סבתא שלי היתה חילונית, ואמא שלי היתה חילונית, וכנראה בדור אחד אי אפשר להחזיר את השרשרת כאילו לא קרה כלום. עשינו הכל לפי הספר אבל אולי צריך שלושה דורות של צ'ולנט כדי להפוך אותם לדוסים אמיתיים".

ראיון מעניין עם הרב ניצני מלפני כ-6 שנים

צריך להיוולד פה טיפוס חדש

אלחנן ניר

הרב עודד ניצני מסביר לי בטלפון איך להגיע ל'לשכה' שלו. ה'לשכה', ארבעה קראוונים מתפוררים, כוללים את מכון המחקר 'אבן השתיה', בו הוא ותלמידיו מוציאים את כתבי חסידות ברסלב במהדורות חדשות, מהודרות ומוגהות, ואת ה'מועדון'. המועדון, קראוון עטוף לונגים ורצוף ספות מקרטעות ובדלי סיגריות, הוא מקום המנוחה. כאן התלמידים מנגנים, יושבים מפעם לפעם ומבקשים רוח ושקט מעל העמק המכורם הנפרס לו מתחת לעיר החרדית ביתר עילית. "בן אדם יכול גם כמה רגעים ביום לא להתפלל, לא לעבוד ולא להיות הורה פעיל. מותר בחיים האלה גם להירגע", מסביר לי רב הקהילה וראש המוסדות, את זכות הקיום של המקום הלא-חרדי בעליל הזה.

"בוא נשב פה", הוא אומר ומצביע על שולחן קטן הסמוך לפינת הקפה, "נקווה שלא יפריעו לנו". "מי מפריע לך פה, רבינו" פתע נשמע קול צוחק מאחד הקראוונים ופרצוף ופאות ארוכות ושחורות זזות בחלון.

לכאורה סצנת יום-יום. אבל אני מוכרח, ממש מוכרח, להיטפל אליה. כי הסצנה הקטנה הזאת, שבתוכה חרדיות, ישירות צברית ומנוחה מלאת שאנטי מזרחי, והכל בתוך העיר החרדית שנודעה בוועדת האיכלוס המחמירה והקנאית שבה, מאפיינים ביותר ממשהו את האדם המורכב ורב הפנים המתיישב מולי. ורגע אחר כך הוא נרתע, "מה השתגעתי להתראיין", הוא צוחק, קם ועושה קפה שחור חזק, ולא מסתיר את שמחתו בפרי עמלו.

היתה שם אנרגיה חזקה

הרב עודד ניצני (49), אב לתשעה, הוא ראש מוסדות 'שדה צופים' של חסידות ברסלב. הרב ניצני:  כיפה שחורה גדולה, עיני זיק כחולות ופאות לבנות וארוכות. הוא איש ישיר, מלא הומור ישראלי וכשרון חקיינות בולט, וגם דוק של כאב ומפוכחות. וכדי שלא להשאיר את הפינה הזאת ריקה: הוא גם בן דוד של מנחה הטלוויזיה והמוזיקאי, יאיר ניצני, "אנחנו נפגשים בשמחות", הוא אומר.

ניצני גדל בראשון-לציון למשפחה שנמלטה מפירנצה ערב השואה. אביו, פרנקו ניצני, פרופסור לווירולוגיה במכון וולקני, עלה לארץ טרם המלחמה וחזר לארץ הולדתו לאחריה, שם היה פעיל בעליה הלא חוקית מאיטליה. אמו, בת לאחת ממשפחות האצולה של פירנצה, נמלטה בעור שיניה מהשואה לשוויץ ולאחר מכן עלתה לארץ. הוריו הכירו באיטליה, עלו לארץ ונולדו להם שתי בנות ולאחריהם נולד הילד עודד בשנת 1961. בילדותו דילג על מספר כיתות ולמד באוניברסיטת תל אביב מזרחנות תוך כדי לימודים בתיכון ופעילות אינטנסיבית ב"חוג הנוער השמאלי הפתוח". כשהיה בן שש-עשרה נפטר האב מגידול בראשו, ובאותה הנער וכמה מחבריו, לימים כולם חסידי ברסלב, התענינו בזֶן ויהדות ממגוון היבטים. לאחר מכן עבר לראש-פינה ועסק ברעיית פרות וכבשים: "שם, בין הפרות והבדואים התחלתי למעשה, לשמור תורה ומצוות. הסתובבתי אז הרבה בצפת ושם פגשתי לראשונה את הברסלבר'ס".

בתקופת המרעה הנזכרת הוא נופל מסוס, שובר יד והרצון ללמוד בישיבה בוער בו בכפליים כשהוא נטול אפשרות ממשית לדהירה. הוא עולה ללמוד ב'מכון מאיר' הירושלמי, שהקים הרב דב ביגון באותן שנים, ממשיך לישיבת המקובלים 'החיים והשלום' של הרב מרדכי עטיה ומוצא לו מנוחה בסופו של חיפוש בברסלב.

מה היה אז בברסלב בראשית שנות השמונים, שאז עוד כונתה ביידיש 'החסידות המתה'; ברסלב שלפני הפריצה הגדולה של שנות התשעים?

מישהו אמר שיש שיעור בתורת ברסלב והשיעור היה של הרב אליעזר ברלנד (- ראש מוסדות 'שובו בנים' הנחשב היום לראש אחד הזרמים הגדולים של חסידות ברסלב, א"נ). הוא פתח אז ישיבה שנקראה 'דרך אמונה' במאה-שערים, והתחלתי ללמוד שם. באותה תקופה הייתה שם חבורה מיוחדת מאד עם אנרגיה חזקה. בין השאר היו שם בני זאבי (- בנו של גנדי, א"נ) אבי כץ (- אחיו של יהודה כץ ז"ל, שנפל אחר כך בשבי במלחמת שלום הגליל), משה רווח (- אחיו של השחקן זאב רווח, א"נ), עופר גיסין (- נודע לאחרונה בציבור כרבו של אביתר בנאי וכמי שקרב את ברי סחרוף ליהדות, א"נ) ורבים אחרים. שלום ארוש (- ראש מוסדות 'חוט של חסד') הגיע בשלב מאוחר יותר.

ומה עובר על אדם שגדל בראשון לציון, מכיר את איטליה מקרוב ורועה צאן בהרי הגליל, שעובר לגור ב'מאה שערים'?

גרתי ב'מאה שערים', אבל לגמרי לא הבנתי שאני חלק מהארד-קור הקשה של החברה החרדית. הייתי עסוק בללכת לישון בשבע, לקום בחצות וללכת להתבודד ב'נבי סמואל' וללמוד. זהו, לא הכרתי יותר מזה ובשעתו זה  גם לא עניין אותי. בדיעבד הבנתי שהייתי שרוי בתהליך אינטנסיבי שלחלקו לא הייתי מודע רק שנים מאוחר יותר, היינו לומדים הרבה גמרא, ספרי ברסלב והרבה מאד התבודדויות. הלכתי לשיעורים של ר' לוי יצחק בנדר (- מזקני חסידי ברסלב בדור הקודם. נודע כמעביר המסורת הוותיקה של חסידות ברסלב שלפני מלחמת העולם השנייה, א"נ), ובשנים האחרונות אנחנו מוציאים כאן, במכון שלנו, מכתביו. חיינו ממש במינימום ובצמצום, וכל היום היינו עסוקים בתורה, תפילה, התבודדות בחצות הלילה ובנסיעות מטורפות לאומן בשנת 82'. אז ברסלב עוד הייתה דחויה, אבל במשך השנים הכול עבר רהביליטציה וברסלב הפכה למסה גדולה ומשמעותית.

תקווה בהתפרקות

למפרע, כשאתה מתבונן בכך אחרי למעלה משלושים שנה, מה דיבר אליך בתורת רבי נחמן? מה בתורה הזאת משמש לרבים כל כך וו לתלות עליו את געגועיהם?

לא יודע לדבר על אחרים. מה שיש לי היום מר' נחמן זאת הנקודה האנושית. הוא עוזר לי לא לפחד מהדקונסטרוקציה ששולטת בכל. כי כשהכל קורס, מה בכל זאת נשאר? נשאר המגע עם הבורא, עם הסובב אותך ועם עצמך. אין היום ולו סיפור אחד שנותר לספר אותו. הכל קורס. אתה שואל אותי מאיפה אני מגיע ואני לא יודע. ר' נחמן אומר לי: בתוך כל ההתפרקות הכללית ישנה תקווה, ישנו מגע עם עצמך בלי כל המחסומים, בלי כל הלבושים. וזה מה שנדרש היום. אנשים מאתרים שיש פה משהו שמעבר לתגיות, מעבר להגדרות. תראה מה קורה איתו והוא נוגע בכולם. העפיפות מרגש לשכל ומשם להברקה ומשם לעצה מלאת ניסיון – זה רב-גוניות שנוגעת בהרבה מאד אנשים. ברסלב זה לא רק דרישה סיזיפית בעבודת ה', אלא גם הרבי מצאנז ור' שלמה קרליבך והרב דב זינגר וחוקרים, כולם נוגעים בו. לא רק הברסלברס'. כי כאמור הוא מדבר – בעיני – על אין סוף דברים.

במה הוא לא נגע?

בבחירה מהיכן להתחיל. הוא השאיר פתוח את השאלה איפה אתה בכל הסיפור.   

ומה עושה המהפך הזה לברסלב? מה מחיר איבוד האזוטריות?   

זה ודאי תורם לאנשים וודאי גם מוריד. ר' נחמן אמר שהוא סוד שגם שמגלים אותו הוא נשאר סוד. הוא יכול להיות בכל הטלוויזיות ולהישאר נעלם לגמרי.

לא אוהב ממסדים

עם המעבר של ישיבת 'דרך אמונה' לרובע המוסלמי, לבניין בו ממוקמת היום ישיבת 'שובו בנים', עזב אותה האברך ניצני. הוא חש שהמעבר לרובע המוסלמי לא נכון לו: "אני מעדיף את הכיוון שרואה בערבים שווים. שמדבר איתם בגובה העיניים ולא רוצה לריב אותם. בכלל, קשה לי מאד לשנוא מאד גויים". באותו זמן הוא גם חש שמתפתח בקהילה פולחן אישיות והוא עבר לצפת, לקהילה אותה הנהיג הרב אלעזר קניג. מאז הוא עצמאי. לא קשור לזרם ספציפי בברסלב ולא אוהב ממסדים.

לאחר אוויר צפת, שב האברך ניצני לירושלים, חש שהוא חייב עצמאות כלכלית ומתחיל לעבוד כסבל בסופר-מרקט. אלא שתוך כדי חיכוך עם ציבור החוזרים בתשובה התופס תאוצת אדירים, הוא רואה שהחיבור של בעלי התשובה לעולם החרדי הוא חיבור מורכב וקשה, והוא מבקש להקים קהילה לבעלי תשובה הבנויה על חקלאות. לשם כך הוא עובר לכפר גדעון שבעמק ליזרעאל, ומחכה להמונים שיגיעו. אבל ההמונים לא הגיעו, והוא עובר, יחד עם משפחתו שכבר גדלה , לקהילת ברסלב הצעירה המתפתחת לה בעמנואל. שם הוא עובד בכשרות ומקים כולל לבעלי תשובה. "אבל הלימוד שלי נתקע באותה תקופה, ושוב עליתי לירושלים ללמוד".

ואיך הגעת לביתר?

מדובר על ראשית שנות התשעים. הקימו אז את ביתר עילית ועברתי לפה. הייתי כותב אז כתיבת סת"ם של ספרי תורה משך חצי יום ובשאר הזמן הייתי מתבודד פה בהרים. במקביל התחלתי לתת שיעורים בירושלים, ולאט לאט אנשים התחילו להתקבץ לביתר ופתחתי להם ישיבה. מהישיבה הזאת צמחה הקהילה שלנו, שמונה היום מאה משפחות. הקהילה גדלה, ילדים נולדו, הקמנו להם תלמוד תורה לילדים ובית ספר לבנות.

אתם לא גדלתם בחינוך חרדי, כיצד אתם יודעים לחנך חינוך חרדי, למה לא להפקיד את החינוך בידיים של מי שגדלו כך?

אנחנו מרגישים שלילדים שלנו, כילדים של בעלי תשובה יש צרכים מיוחדים. כך, למשל, בתלמוד תורה יש חוגי קרמיקה, שחמט, מוזיקה, גננות, עפיפונים ותיאטרון, ואת זה נותן להם אותו הרב שמלמד אותם בבוקר תורה ומשנה. מנהל התלמוד תורה שלנו הוא הרב עמית קדם, ומלווים אותנו מלמדים עם ניסיון רב בחינוך חרדי. בכל התייעצות חינוכית אנחנו מתייעצים עם הרבי מאמשינוב. לא מצאתי יכולת הקשבה ופיכחון כמו שיש לו אצל אף אדם היום.

שכול: באמצע ולבד

בימי חנוכה שלפני שמונה וחצי שנים, נסע בנו השלישי של הרב ניצני, אברהם נחמן ניצני הי"ד, לבר מצווה של קרובי משפחה בעמנואל, שם נקלע למתקפת מחבלים על האוטובוס ונרצח, והוא אך בן שמונה-עשרה, יחד עם עוד עשרה נוסעים.

מה זה עשה לך?

שבר אותי לחלוטין. לא מצד קושיות באמונה ואיפה הקב"ה היה, הרי אין לי יכולת לפרשן את הקב"ה ומעולם לא חייתי בתודעה שיש לי יכולת כזאת. נותרתי עם כאב אדיר, כאב פיזי אדיר, שאי אפשר להכיל אותו. מאז זה לא מתאחה. נפתחתי אז לעצמי, כתבתי שירים כואבים, מין תהליך תרפויטי שעברתי עם עצמי.

כשאני מבקש לראות אותם הרב ניצני נעתר לבקשתי, אך מתנה זאת בכך שלא אצטט מהם ולא אתייחס אליהם. "הם מאד אישיים", מוסיף.

היה לרצח משמעות פוליטית אצלך?

לא ראיתי שרצח של בן משנה דעות פוליטיות. אבל אני, שמאז חזרתי בתשובה לא ימין ולא שמאל, נשארתי באמצע ולבד. אולי זה פתח אותי לאנשים, לסבל שלהם. רבי נחמן אומר על הפסוק מתהילים "בצר – הרחבת לי", כי בתוך הצער ישנה הרחבה. הכאב הוליד בי את התודעה כי אין קורלציה גלויה בין הצרה להרחבה, אבל כשיהודי עובר דברים בחיים זה לא עובר לידו. זה זמן למנף הרבה דברים, לפתוח דברים שהיו סתומים. בתוך הצרה ישנם הרחבות, אבל הם אינם ממין הצרה.

השכול שלך חיבר אותך לשכול הישראלי?

לא גדלתי על הפאתוס הציוני. במשפחה היינו קרובים למפ"ם, וגם השכול שלי לא הצליח לקרב אותי להוויה היותר מיינסטרימית.  

איך אתה מנציח אותו?

אחרי פטירתו הקמתי עם גיסי, הרב  עופר גיסין, את מכון 'אב"ן שתיה' לעילוי נשמתו של בני. הורים שכולים רוצים להשאיר זכר. אבל אנחנו לא רצינו לעשות סרט או ספר. מה ילד בן שמונה עשרה יכול להשאיר אחריו מלבד חלל. במכון הזה אנחנו מוציאים את ספרי ברסלב מוגהים, ערוכים, מנוקדים, בקיצור, עושים עבודה סמי-מדעית. אנו משווים את הדפוסים המוכרים היום מול דפוס ראשון ודפוס שני ומנקים את הטעויות, ויש הרבה מאד טעויות שכאשר מנקים אותן משתנות משמעויות רבות. בעידן הנוכחי של ברסלב, בו כל אחד מפרסם דברים על משנתו של ר' נחמן, אמרתי שכדאי לעשות עבודה רצינית לדעת לפני הכל מה ר' נחמן עצמו אמר, וזו באמת עבודה מסובכת. אני יודע שזה לא הדעות והמורכבויות שלי, אלא ספרי ר' נחמן ששוויים לכל אחד. עכשיו אנחנו עובדים על פירוש בסיסי ל'ליקוטי מוהר"ן'. 

כחלק מעבודת המכון אתם גם משתמשים במחקר האקדמאי על ברסלב?

אני מכיר את המחקר הזה לפרטיו ולדורותיו, אבל לא מוצא שם לא נוחם ולא אתגר. הכתיבה מבחוץ נותרת דלה ומאכזבת, בכלל כשמודבר בחסידות ובפרט בברסלב. 

אמנות היא גילוי החיים

אני יושב עם הרב. הוא מכין עוד קפה. שוב אותו סיפוק של מנצח. הערב גולש מהרי גוש עציון, דרך העיר החרדית הגדלה של הרי יהודה אל עמק האלה. תוך כדי שיחה נכנסים שוב ושוב תלמידים להתייעצויות עם הרב ניצני. אחד מספר לו על הלוואה של אחת-עשרה מיליון שקלים שהצליח לקבל והרב ניצני שמח איתו. שני מבקש ערבות, שלישי נכנס עם אקדח סיליקון גדול ביד והרב ניצני אומר לו שיתכונן טוב לפגישה הקרובה שלו, רביעי מציץ, ושואל מה קורה פה. "עושים לי ראיון", עונה הרב ניצני. "משעשע", עונה התלמיד, ושניהם צוחקים. "אני העובד סוציאלי פה" הוא אמר לי ברגע נדיר אנחנו לבד.

הקהילה שהקים גאה בטולראנטיות שלה ובכך שכולם עובדים במקצועות חופשיים, באמנות, ברפואה, בחינוך, 'קהילה שעובדת' הם קוראים לעצמם. "תמיד השתדלתי שיעברו אצלי  אבל שימשיכו הלאה, שלא יתקעו", הוא אומר. בקהילה הוא אף מקיים תוכנית סיוע להשתלבות במעגל העבודה.

אתה מקדש סוג של נורמאליות, של נורמטיביות המתבטאת בעבודה וביצרנות, שהרבה מהחוזרים בתשובה לא אמונים עליה. איך אפשר יחד עם הנורמטיביות הזו, לשמר ולו משהו מן הטירוף, מאותה אינטנסיביות שתיארת מהתקופה הראשונה שלך כבעל תשובה?

אני מודה שאני לא מצליח לשמר את הטירוף, אבל אני לא יודע אם אני רוצה אותו לאורך זמן. אני רוצה שבעל תשובה ידע מצוות, לפתוח דף גמרא ושידע שהקב"ה הוא העיקר בחיים ושמכאן ימשיך. אין לי שיטות. אבל אני מנסה בכל דרך לשמר פן של אנושיות בתוך כל הררי ההלכות. אני רוצה שאנשים יתרגלו לחשוב, שישמרו על מקוריות ורעננות.  

הרבה מבני הקהילה עוסקים באמנות. מה אתה מזהה באמנות? מה קורה לה כשהיא נפגשת עם החזרה בתשובה?

כן, החזרה בתשובה חונקת את האמנות. תבין, שולי רנד הוא בשורה, כמו אביתר בנאי. הם חידושים. ואני אומר: תביא את הישראליות שלך, את החזרה בתשובה, את הקשר שלך לקב"ה, וכשזה קורה זה הרבה יותר משמעותי. כי אי אפשר בלי אמנות, זה פרקטי, זה משרת את הבריאות הנפשית. אני לא הרב קוק, אין לי את הכתפיים שלו ואני לא מחפש את האידיאל באמנות, כי הפרקטיקה של החיות מורה באצבע על הצורך הזה. בעיני, המרכז של החיים זאת תורה, ואמנות היא צורך – לא אידיאל - בתוך הגבולות התורניים. לייצר תורה סטרילית בדור כל כך לא סטרילי מייצר עיוות נורא והתוצאה היא איבוד של חיות וכוחות, והרי אפשר לשלב זאת יחד והחיים הרבה יותר שמחים וטובים. אדם חי והאמנות היא גילוי של החיים. לא מדובר על מגויסות אבל כאשר חלק מהאישיות שלך זה תורה אז אתה מספר על זה לחברים.     

לא יודעים להכיל

החברה החרדית, בה אתם חיים, יודעת לקבל קהילה כזאת, בה כולם עובדים ועוסקים באמנות?

הרבה שנים חשבתי שהחברה החרדית יכולה להכיל את בעלי התשובה. אבל היום, ומפאת ריבוי החוזרים בתשובה, נראה כי החברה הזאת כבר לא יודעת להכיל את בעלי התשובה, ומתייחסת אליהם בצורה לא פשוטה. ואכן יש כאן חברה חדשה שמפתחת. על פניו, קל לבעלי תשובה להיטמע בחברה הדתית לאומית, אבל גם בחברה הזאת, ואני מכיר את החברה הזאת, יש קודים מחמירים ומוקפדים לא פחות מהקודים הידועים והמוחצנים של החברה החרדית. אמת, החרדים הם חלק מהמשפחה שלי, כמו הדתיים-לאומיים והחילונים. אבל בעיני צריך להיוולד פה טיפוס חדש, כזה המחויב להלכה ושהתורה היא מרכז חייו ומעבר לזה אין הרבה. הישראליות היא האזור מחיה, אבל היא לא אידיאל. תורה היא אידיאל, קרבת ה' היא אידיאל.

אתה מדבר על קרבה משפחתית לכל הצבורים, אבל אתה למעשה ייסדת קהילה חרדית, שחבריה רואים את עצמם כחרדים ולבושים כך. מה נותנת לך היום החרדיות?

 מה זו חרדיות? חזרתי בתשובה לפני שלושים שנה ויש קסם בטוטאליות החרדית. יש קסם באמירות הגורפות. נכנסתי לתוך חסידות ברסלב שהייתה אז מאד חרדית. אינני מנוי על 'המודיע'. והקשר שלי לקב"ה לא עובר דרך חברי הכנסת של 'אגודת ישראל'. עם חרדיות  היא הגדרה סוציו-אקונומית אזי אינני חרדי.

אדרבה להתהוות

המורכבות של החיה הנקראת 'חוזר בתשובה', או בלשונו של הרב ניצני: 'בעל תשובה', כורכת אותו למפעל נוסף מבית היוצר המקורי והבלתי נדלה שלו: כתב עת.

הרב ניצני יחד עם חבריו, חלקם כלל אינם משתייכים לברסלב, הגה את הרעיון להקים כתב עת בשם 'אדרבה' שבו יעלו לדיונים רציניים דרכי החיים החדשות של המגזר בהתהוות הזה. כתב העת שחגג לא מכבר שנה להיווסדו מבקש לגבש את כלל הזרמים של בעלי התשובה, תוך ניסיון למצוא בניהם את הקרבה. כמובן שלא כולם משתפים פעולה, אבל הרב ניצני אומר שזאת ההתחלה. בכתב העת יש התמודדות ישירה ובלתי מתפשרת עם המשברים של בעלי תשובה הנכנסים לתוך קהיליה סגורה שלא יודעת כיצד לקבל אותם אל הקודים הסגורים שלה; עם חזרה בתשובה בעידן פוסט מודרני; עם חינוך ילדים, שלא פעם מתקשים למצוא את עצמם בצעדים החדשים של הוריהם; עם היחס ל'חגים הישראליים' דוגמת יום העצמאות ("מותר לנו לא לדעת, מותר לנו להישאר במבוכה, אך לא מתוך פחדנות ולא מתוך שטחיות", 'אדרבה', גליון 15, עמ 6). כן יש בגיליונות חשיפה גדולה לאמנות, הפלסטית והויזואלית, הענפה הקיימת אצל בעלי תשובה, לשירה ולקטעי פרוזה. בגיליון הקרוב של 'אדרבה' אף מתפרסם כתב תביעה של בנם של חוזרים בתשובה שחזר בשאלה שמציב כתב ראי לתהליך אותו עבר מילדות.     

מה מבחינתך עומד מאחורי כתב העת הזה?

כנס של בעלי תשובה ותיקים מכל הזרמים במושב בית מאיר הוליד כתב עת חדש. כתב עת שמעלה בלי חשש את השאלות הקשות והסבוכות של תהליכי התשובה, נוגע מחדש במה שהיה שם בתחילת התשובה, מוכן להישיר מבט אל המציאות כפי שהיא. מה שהתחיל כשיח פנימי של בעלי תשובה אל מול החברה החרדית הלך והתפתח לרב שיח כלל ישראלי על מקומם של בעלי תשובה כצומת אמוני- הסטורי- חברתי. מרתק ורלוונטי.

ראיתי שנשים כותבות ב'אדרבה' ובשמם המלא, ללא התכסות בשם בדוי. זה הרי לא מקובל בחברה החרדית!

אצלנו כותבים בשם המלא – גברים ונשים.

והייתה ביקורת על ההבחנה העצמית הזאת?

בטח שהייתה. אבל למה שחסידי גור בונים קריה חסידית בערד ולא אסור להוציא כתב עת. צריך להחליט שיש פה מחנה ואז להחליט שזאת פרישה, והרי זה לא עבר את שני המחסומים הללו. יש פה קריאה לרב שיח רחב מאד. הישראליות היא רב-גוונית ועליה יש את החזרה בתשובה. אבל יש משהו משותף להרבה מהחוזרים: עצם עזיבה של דרך היא דבר מספיק רחב וכל אחד מספר גם על הדרך שלו. יש לנו כותב תלמיד של הרב שלמה וולבה, ויש לנו תלמידים של הרב ציון ברכה, וחב"דניקים ואהוד בנאי כותב, וכל אחד מביא את עצמו. כל אחד מביא את עצמו ואפשר לקבל מכל אחד.

אז מה זה בעצם 'בעל תשובה'?

בעל תשובה זה כמו סוכריית צבעים. אתה מוציא מהפה ומגלה צבע חדש. לכן קיים הקושי בחינוך ילדים, ובמגורים, ובהגדרה עצמית. הרבה בעלי תשובה חזרו כחרדים והפכו לדתיים-לאומיים, וכמובן שלהפך. לכן אני אומר תהיה אתה, רק אל תהיה קונילמל.

והתלמידים שלך מצליחים בתביעות הללו שאתה מציב להם?

יש כאלה שעובדים ויש כאלה שבקושי לומדים דף יומי ויש כאלה שלומדים גם ר' צדוק, הרב קוק, הלכה, הכל. כל אחד מנסה את הטווח שלו.

הזכרת דתי-לאומי. מה אתה מקבל מההוויה הזאת?

מה זה דתי-לאומי? עורך דין מפתח תקווה או תלמיד מהר המור, או בכלל נער הגבעות מגזרת הר ברכה. וכולם מאתגרים אותי. לפני הכל: תורת הרב קוק מאתגרת אותי. תורת הרב שג"ר מאתגרת אותי, אבל אני לא מזדהה עם הפתרונות הלימודיים שלו בלימוד גמרא. הניסיון לענות תשובות אותנטיות בציבור הזה מאתגר אותי, אבל לא פסיקות מקלות בשביל הקולה שמצטלמת יותר טוב. אבל אני הרי לא שופט. פעם הציבור הזה עסק בריקוד של 'מה יפית' מול הפריץ החילוני אבל 'גוש אמונים' גרם להעצמה, דפק על השולחן ובא ללמד את כולם. והנה הכל קרס והפך לספינת חלל שאיבדה את הקשר שלה לכדור הארץ, והיום זה כבר מקום חדש. זה לא למצוא חן ולא ללמד אלא באמת למצוא מקום. לחפש בענווה את המקום בתוך הישראליות. 

נוטלים חלק בהתעוררות

ואז הגיעה גולת הכותרת של מפעל חייו מלא התזוזה של הרב ניצני: עוברים למעלות.

למה עוברים? למה למעלות?

חשנו שלא טוב לנו בתוך חברה חרדית סגורה. למה למעלות? משום שיש היום בצפון התעוררות דתית  ואנחנו יכולים ליטול בה חלק, ולתת לה את המענה שלנו. שם אנחנו רוצים לייסד פורמט של קהילת בעלי תשובה מלאת חופש. הייתכנות לפורמט כזה יכולה במקום באמצע, לא קטן מדי כי אז יש הרבה מריבות ולא גדול מדי, כי אז אתה נבלע. מעלות היא מקום טוב באמצע.

וכל משפחות הקהילה עוברות למעלות?

לא כולם עוברים. ולמעשה יתפתחו שתי קהילות. 

ומה עם אלה שיישארו בביתר עילית?

כל אחד לוקח אחריות. מוסדות החינוך יישארו ויש לנו אנשים רציניים כאן.

לפני שאנחנו נפרדים, הרב ניצני אומר לי שעוד לא דברנו על עמנואל לוינס. "לוינס הביא פן של אחרות שלא היה מוכר. הביא קריאה לאחריות, לאחר, ללא פחד. הייתה תקופה שנסיתי ללמד את לוינס אבל החבר'ה לא התחברו מספיק".